יום שבת, 31 בדצמבר 2011

תשוויץ סוף השנה

שולם עליכם מלאכי השולם. לפני שהשנה נגמרת, עליי לחלוק כמה רכישות מוצלחות מהימים האחרונים כדי לפנות מקום לרכישות חדשות בשנת 2012, בה כידוע ילך העולם קיביניקפיץ וכולנו נמות עצובים אך אופנתיים, אם יש לי יד בדבר.

ראשית, קניה מאתמול שעושה אותי מאושרת דלוקס - נעלים של מיו מיו (אאאההההה!!! המיו מיו הראשונות שלי!) מחנות יד שניה. לא הצלחתי לגלות מאיזו שנה הן, בגוגל אין כמעט מידע (מצאתי רק תמונה של זוג דומה בחום) והמוכרת בחנות אמרה שלפי העיצוב הן יכולות להיות משנה שעברה בדיוק כמו מלפני חמש עשרה שנים. הן עלו לי 350 ש"ח והן במצב מצוין, למעט שפשוף קל בתחתית הסוליה. היה שם עוד זוג מדהים של מיו מיו - חדש כמעט לחלוטין עם הקופסה, בצבע ניוד ועקב דק וגבוה. ויתרתי עליו כי היה ברור לי שלא אוכל לנעול אותן עם העקב הזה, ואלה לעומתן מתהדרות ב-Kitten Heel  קטן ונחמד. אקיצר, חלום קטן שהתגשם. הזוג הבא יהיה חדש, הו כן. 


את הצמיד הזה מצאתי באותה החנות ושילמתי עליו 25 ש"ח. חמוד ומנצנץ הוא ויש עליו דודה שנראית לי מאד ביקורתית. החנות, הנקראת אדריאן וממוקמת במרכז המסחרי של כפר שמריהו, נחשבת מאד בקרב חובבות היד השניה וכשביקרתי בה בצהרי שישי היתה מוצפת קונות שהיו מוכנות לשחוט אחת את השניה כדי לתפוס מציאה מוצלחת. היא דורשת חיטוטים וסבלנות רבה, כי האוצרות מעורבים בשמעטס אבל שמעתי שקונים מגיעים אליה במיוחד מערים רחוקות.


התחדשות קטנה וחמודה היא העגילים האלה מהסייל של אסוס. פרחי בד בגווני ורוד וסגול מעוטרים בקריסטלון קטן נוצץ. אמנם קור כלבתולים בחוץ, אבל עדיין אפשר לדמיין שאביב בפתח.


את הצעיף הבא קיבלתי בהשקה של החנות החדשה של ברכה בראון בכיכר מסריק. הייתי שם דקה וחצי בדיוק מאחר ומיד עם הגעתי הבנתי שהמידה הכי גדולה בחנות לא תעלה לי על קצה הזרת ולמרות זאת, קיבלתי את הצעיף הזה במתנה. האמת שהוא נעים, שימושי ומאד טרנדי עם כל הגולגולות האלה.


אחרונות וחביבות הן הסניקרז האלה של מליסה שקניתי בסטורי בשנקין, בדרך לתחנה עליה אכתוב פה בקרוב מאד. כשראיתי אותן הנחתי שיהיו מאד לא נוחות אבל מדדתי בגלל שהיו במבצע והצבע הלילכי העדין מצא חן בעייני. להפעתי, גיליתי שהן נוחות להפליא. הסוליה שלהן מרופדת והגומי ממש לא מעיק. יש להן ריח של אציטון ומסטיק בזוקה, שמתברר שהוא סימן ההיכר של נעלי מליסה. יתכן שאאלץ לעשות מעשה איימי מנשים קטנות ולצבוט את אפי באטב כביסה בכל פעם שאנעל אותן, אבל זה מחיר קטן לשלם תמורת חמידות שכזו.


זהו. 2012 תצוץ בפתחנו בעוד שעות מעטות ולראשונה זה שנים, אני לא מברכת "ברוך שפטרנו" על השנה שחלפה, וזה חתיכת הישג. שנה אזרחית טובה לכולם ותהיו ילדים טובים!

יום רביעי, 28 בדצמבר 2011

כשהשמש שוקעת אנשים קטנים מטילים צל ענק

הימים האחרונים נדמים לי כניסיוי שלא נגמר בפסיכולוגיה חברתית.

זה התחיל בנסיון מעורר רחמים של בעל חברת יחסי ציבור מסוימת, אליו פניתי כדי שיסייע לי לתקן עוול שנעשה לי בידי אחת מעובדותיו, להסביר לי באמצעות מייל ארוך כמו הגלות למה אני גוש קטן ורוטט של חרא שלא ראוי לדבר מלבד גיחוך ליד מכונת הקפה במשרדיהם המפוארים והמשיך לזירה הלאומית בה מגזר מסוים של חרדים קיצוניים מנסה לעשות לציבור החילוני בדיוק את אותו הדבר, מינוס מכונת הקפה.

ימים רבים ביליתי בנסיון נואש להבין מה מקור הבואשה האנושית הזו, שמעיבה על מצב הרוח של האומה כמו נחיל ארבה שחוסם את אור השמש, ובעזרת חבריי החכמים חושבתני שהצלחתי לפענח סוף סוף את הגורם, או צמד הגורמים, שמביא בני אדם מסוימים להשתלח ברעיהם כאילו היו שק החבטות הפרטי שלהם, שלא לומר חמורו של המשיח הפרטי שלהם.

מרבית האנשים מפחדים ממי שהם לא יכולים להבין. הרבה אחרים (לא כולם ואפילו לא מרביתם, תודה לאל) מתעבים את מי שמצליח יותר מהם. במקרה של היחצן - הוא זעם על כך שאני מכתיבה תנאים להתקשרות איתי, מאחר ותפקידי היחיד עליי אדמות הוא לשרת את צרכיו (כלומר, לשלב ידיעות שהם מכתיבים לי ולפאר כל אחד מלקוחותיו מתוך אסירות תודה על המתנות שהם מרעיפים עליי). הוא ניסה להשפיל אותי בשלל אופנים, מהשוואת בלוגרים (אפסים חובבניים ונצלנים) לעיתונאים (מקצוענים, אמינים והדדיים) ועד לעקיצות על כך ששני הורי מתים. הוא פשוט לא יכול להתמודד עם העובדה שאני לא מרכינה את הראש בפניו כמו סמוראי בפני השוגון שלו. רבים רואים בסמוראי לוחם ללא חת, אבל הוא מחויב לציות אבסולוטי לשוגון וכאשר השוגון מת, קוד הכבוד שלו קובע שעליו לבצע התאבדות טקסית. העובדה שיש לו שלל טכניקות ונשקים בארסנל לא ממש משנה, כי אין לו דיעה משלו, שכן הוא מגויס. זו תדמית הבלוגר בעייני כמה ממשרדי יחסי הציבור המקומיים.

במקרה של החרדים הקיצונים, חישבו לרגע על התדמית של מדינת ישראל בתקשורת הזרה - אגרסיבית וששה לקרב מחד, ומתקדמת להפליא מאידך. תל אביב נחשבת לעיר בילויים מהליברליות בעולם המערבי, תעשיות ההייטק והביומד הישראליות שולטות במשק הבינלאומי - אנחנו סיפור הצלחה כביר וזה כך מפני שאנחנו ליברלים, דמוקרטים מלידה, צעירים ובועטים. ואם אתה חלק מציבור שחי לפי כללים שהוכתבו בעידן קדום ואנטי-ליברלי במובהק, זה מפחיד לחיות בקרב מנהיגים ליברלים עולמיים. מאד מפחיד אפילו.

אנשים ומדינות מתקדמים רוחנית (או, אם תעדיפו, רגשית או אינטלקטואלית) יתמודדו עם הפחדים והתיעוב הללו בדרך של הדברות. פחדנים וחלשים יבחרו בדרך של מלחמה. הציבור החרדי הקיצוני במדינת ישראל הכריז על מלחמה כנגד הציבור החילוני-הליברלי. החרדי שהתנפל על חיילת באוטובוס ירושלמי היום בבוקר, ירק לא רק עליה אלא גם על מדי צהל שלבשה. אל תטעו לשניה לחשוב שהם שונאים נשים בלבד. הם שונאים את כולנו - אנחנו שיושבים בבתי קפה וצוחקים ומדברים על כלום, אנחנו שבוחרים לאן ללכת כשאנחנו מתעוררים בבוקר, אנחנו שמהווים אור לגויים במקומם, למרות כל החסרונות שלנו.

הם הכריזו מלחמה על מדינת ישראל וכל עוד מפכ"ל המשטרה יוצא בהכרזות על כך שפעילות תג מחיר (כלומר, טרור יהודי) והדרת נשים (כלומר, טרור יהודי) הן בעיות חברתיות ולא ענין לטיפול המשטרה, הבעיה לא תפטר. היהודים הקיצונים התרגלו במשך השנים לכך שהם יכולים לומר ולעשות כל שעולה על דעתם, כולל פעילויות פליליות וטרור, מבלי לשלם כל מחיר על כך. הם לא נעצרים, לא נשפטים ולא נכלאים מאחר והם אחינו, יהודים כמונו וזה לא יעלה על הדעת. לא קיימת כל הדדיות בקשרים בין הציבור החילוני לציבור החרדי הקיצוני בישראל. מערכת היחסים בינינו היא זו - אנחנו מספקים את לחמם, הם יורקים עלינו ואנחנו אומרים שיורד גשם. למרבה הגיחוך, זו בדיוק אותה מערכת יחסים שמנהלים הבלוגרים הישראלים עם רבות מחברות יחסי הציבור.

אז עד מתי נמשיך ללכת בדרך הזו? יותר ויותר בלוגים שפעם אהבתי לקרוא הופכים ללוח מודעות של יחצנים. פחות ופחות ערים בישראל ראויות לכך שאגור ואשלם בהן מיסים. המדינה הזו הופכת למאוסה בעייני, והבעיה היא בחוקי המשחק שהוגדרו במשך שנים של העלמת עין ואותן שתי מגיפות חברתיות מבחילות שמפילות פה חללים על ימין ועל שמאל מאז קום המדינה ועד ימינו - מחלת ה"לא נעים לי" שבגללה מרבית אזרחי המדינה מעדיפים להחליק ולהעלים פגמים מאשר להציף ולדון בהם כדי לפתרם, ומחלת הקורבנוּת שבעטייה אנחנו לא רק מתכדררים כקיפוד ומחפשים כל הזמן מי בא להתקיפנו ונלחמים בשינוי עד טיפת דמנו האחרונה, אלא גם רואים בכל האחרים קורבנות, דבר שמכתיב את התייחסותנו לעולם בכלל ולעימותים בפרט.

ההבדל המשמעותי ביותר בין פנאטים דתיים (מכל סוג וכל דת) לבין חילונים ליברלים הוא שלהם יש Conviction, אמונה בוערת בצדקת דרכם. כדאי מאד שהציבור החילוני בארץ יפתח Conviction משלו ומהר, אחרת נמצא את עצמנו עומדים מול ענק שיצא משליטה. כל עוד אנחנו ממשיכים לעמוד המומים מול המלחמה שהם הכריזו עלינו, ליילל כקורבנות ולנאום על עוולות, לא ישתנה דבר. מה שאנחנו צריכים לעשות זה לעמוד זקופים, לסרב לשחק את המשחק, להפעיל את הכלים שיש לנו (משטרה, צבא, מערכת המשפט) ולהמשיך להנות מאורח חיינו ולשיר כל הדרך אל הבנק. ועלינו לדרוש מהממשלה שתדאג ליישם את המדיניות הזו במקום למסמס אותנו בדמגוגיה (אני ממליצה בחום לקרוא את הערך הזה בויקיפדיה, כדי להבין כמה מהשיטות בהן משתמשים נואמים ומפרסמים כדי לעבוד עלינו).

תבינו, להאמין בדרכך ובזכותך לחלקת אדמה על הכדור הזה אינה רק זכות, זוהי חובה. חובה אזרחית, אם תרצו. אם את אישה שמנה שעומדת מול משפחתה, אם את בלוגרית עצמאית שעומדת מול מנכ"ל חברה שמנסה לעשות ממך צחוק ואם את חיילת שקוראים לה "פרוצה" באוטובוס, הפתרון זהה - אמונה בעצמך, אמונה בדרכך, אמונה בקולך הייחודי וביטוי הקול הייחודי הזה ויהי מה. הנה לכם דבר ששווה לחיות עבורו.

בצילום - הלנה, התופרת המופלאה, מרוצה מעצמה ובצדק.

יום שבת, 24 בדצמבר 2011

הפקת האופנה הראשונה שלי

ביום שישי, אחרי שבועיים של הכנות, צולמה הפקת האופנה הראשונה שליהקתי, השתתפתי בהפקתה ועשיתי לה סטיילינג. זה כל כך מרגש!

ההפקה תשמש כ-Lookbook לאתר של אופנת פיפה, שמייבאים מדנמרק בגדים לנשים במידות 42-56. הרעיון מאחורי ההפקה היה לצלם נשים אמיתיות ולא דוגמניות, תוך דגש על ג'ינס באמונה שלכל אישה מגיע ללבוש ג'ינס וטישירט, לא משנה איזו מידה היא לובשת.

הדוגמניות היו:
רחלי זוסימן - הייטקיסטית, אמא לשני ילדים מקסימים וכותבת הבלוג פשוט מבשלת
אסנת איטה סקובלינקי - אשת אשכולות (משוררת, עיתונאית, צלמת ועוד)
קארין בוש - יפהפיה מהממת שהיתה גם המאפרת בהפקה
אודליה ממן - הייטקיסטית, בלוגרית ומנהלת פורום אופנה מלאה בתפוז
אנוכי - הייטקיסטית, בובנאית ושבלוגרית

את האביזרים הבאנו מחנות מקומית ומהארונות שלי ושל הדוגמניות. את השיער שלנו סידר אסי דוידוב והצלם היה אביטל אפשטיין, בעלה ושותפה של מיכל הראל, בעלת החנות.
  
בהתחלה בדקנו את כל התלבושות שתכננו על הדוגמניות, שינינו מה שלא התאים והתאמנו אביזרים ונעלים.



אחר כך עברה כל דוגמנית בתחנות השיער


והאיפור.


ואז התחלנו לצלם.

 


תוך כדי צילום מיכל ואני החלקנו, יישרנו ותיקנו את הדורש תיקון ועשינו לדוגמניות קולות של עכבר מאחורי המצלמה בעת הצורך.
  

תשע שעות מאוחר יותר הלכו כל הדוגמניות לדרכן עם חוויה מרגשת ובגדים חדשים בארסנל.

כמו שאתם רואים, אני נרגשת מכדי לכתוב. את התמונות שצילמנו תוכלו לראות בקרוב. בינתים, הנה טעימה קטנה.

יום חמישי, 22 בדצמבר 2011

תעודת חוסר אחריות

אתמול בצהרים קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה ומשמחת - חברתי ח' המתגוררת בארה"ב הגיעה לביקור מולדת וביקשה שנצא, כמנהגינו משכבר הימים, לקנות לה בגדים. מאחר ואני חברה נאמנה (שלא לומר, דגולה) הסכמתי מיד וקבענו להפגש אחרי העבודה ולבדוק מה חדש בחנויות המעצבים במתחם התחנה החביב עלינו. המטרה הפעם היתה לעדכן את מלתחת העבודה שלה בבגדים שיחזקו את התדמית שלה כמקצוענית רצינית בתחומה (יועצת בתחום ההייטק שנוסעת הרבה לאתרי לקוח) מחד וישקפו את האופי הייחודי שלה מאידך. חמושות במטרה זו יצאנו, אני מתאימה לה בגדים שהיא לאו דוקא היתה בוחרת לעצמה והיא מודדת ולעתים קמה על יוצרתה המהוללת וגו' ובוחרת לה פריטים שמצאו חן בעיניה.

פצחנו בביקור אצל נעמה בצלאל, שחשבתי שאצלה נוכל למצוא בגדים שידגישו את המותן הדקה שלה מחד ויהיו מחויטים עם טוויסט מאידך. היא מדדה כמה שמלות ומכנסונים, ולבסוף קנתה שמלת קיץ שבחרה לה (אני לא אוהבת את הבד, אבל גזרת השמלה מושלמת עבורה והיא נראית בה כמו נימפה ארוכת מותן), ושתי חולצות יפות. בתמונה הזו, היא לובשת חליפה ירקרקה-תכולה שהרכבתי עבורה. לצערנו, החצאית לא נחה יפה על הירכים שלה והחולצה היתה מידה 36 במקום 38, ובכל זאת לא חשבתי לשלוף את הסלולרי לפני כן (אם הייתי יודעת שנפגש, הייתי מביאה את המצלמה).
בזמן ששילמה, פינקה אותי במתנה חמודה - סיכת דש בצורת כלב פרוותי רך עם פפיון קטן. היא כל כך התאימה לקרדיגן הוורוד שלי, שענדתי אותה מיד. הענקתי לו את השם גוסטב על שם כלב גיבור עליו שמעתי השבוע, ששרד ארבעה לילות שלמים לבד בהרי ירושלים אחרי שהופרד מבעליו בידי לא פחות ולא יותר- חזיר בר.

אחר כך הסתכלנו קצת על נעלים ותיקים בכל מיני חנויות ולבסוף נכנסנו לרזילי, שם הגשתי לה בגדים למדידה בקצב שעשה לה סחרחורת ולמוכרות שמחה בלב.

ראשית, היא מדדה את השמלה הסקסית להדהים הזאת של מירית ווינשטוק. קטיפה כחולה עם סרטי סאטן שחורים ומחשוף גב עמוק כל כך שלא הורשיתי לצלמו. צירפתי לשמלה שרשרת מוזהבת של דריוס, חביבי.
זהו הקטע שבו אני מתחילה לפשל, כי שכחתי לרשום את שמות המעצבים ולכן איני יכולה לתת את הקרדיט הראוי. השמלה הזו, בכל מקרה, היתה פשוט מושלמת. היא יכולה ללבוש אותה ביום מתחת לג'קט או קרדיגן שחורים ובערב לצרף לה נעלי עקב סקסיות, עגילים וליפסטיק אדום ולהראות פצצה סקסית. 
הנה עוד דוגמה לכך שנשים ארוכות מותן וקטנות חזה נראות נפלא בחולצות ושמלות סגורות עד הצוואר. מה שהיה הופך אותי לנפולת חזה ענקי, עושה אותה סקסית להפליא. השרשרת היא אותה שרשרת של דריוס שראינו קודם.
בנוסף לכל זה, מדדנו (אוקיי, היא מדדה ואני ישבתי על כורסה וחילקתי הוראות) שפע חולצות ומכנסים ואת חגורת התכשיט המרהיבה הזו של רובי סטאר, שהיא One Piece שעוצב במיוחד לשבוע האופנה.

התמונה באמת לא עושה לה צדק. החגורה מתכתית מוזהבת בעיטור ארבע אבנים שחורות מקדימה ורצועת עור שחורה מאחור שסוגרת אותה כמו מחוך. יצירת מופת קטנה, שהיא תכשיט אמיתי.
לבסוף החליטה ח' לקנות את שתי השמלות שלמעלה (האפורה והשחורה עם עיטור התחרה האדומה) ועוד ג'קט חתיכי עם סגירה אסימטרית. היא התלבטה אם לקנות את השמלה הכחולה, שהיתה מחמיאה להפליא ולא פרקטית להדהים אבל אני התעקשתי שבין השמלה לחגורה הייחודית והמהממת היא חייבת לבחור בחגורה וכך היה, לשמחתי.
בינתים, בעוד היא מודדת, אני בדקתי אם יש עגילים ארוכים יפים ומצאתי שני זוגות משגעים של דריוס שמשלבים קריסטל מרובע נוצץ עם שרשראות מתכת מחומצנות ארוכות. לצערי שניהם היו כבדים מדי עבורי והותירו סימני מתיחה של ממש בתנוך האוזן, מה שהפך אותם לתכשיטה נון גרטה. בשלב זה שלפה המוכרת את הענק הבא של רובי סטאר, גם הוא One Piece שעוצב לשבוע האופנה. הוא עשוי מחתיכות של שעונים ישנים ונראה כאילו עוצב במיוחד עבורי, מאחר וישב עליי בטבעיות גמורה ובדיוק במקום הנכון.
אז נכון, לא באנו בשבילי, אבל זה לא עצר אותי מלקנות את הענק היפה (ח' אשמה, היא עודדה אותי!). כששילמנו, ציינה המוכרת שהיא מיד תכין לי תעודת אחריות לשרשרת. "את ודאי מתכוונת לתעודת חוסר אחריות" אמרתי לה, חושבת על המחיר. שמחות ומסופקות נשאנו את שקיותינו לויקי כריסטינה, שם לגמנו סנגיירה חמה, הלעטנו עצמנו במטעמים ופיטפטנו עד שבאו תלמידינו ואמרו גבירותנו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית.

יום שבת, 17 בדצמבר 2011

חדש חדיש ומחודש

השבוע אילצתי את עצמי ללכת לצבוע את השיער סוף סוף, אחרי שגידלתי שורשים באורך שני ס"מ ושיער השיבה שלי בצבץ במלוא הדרו. חשבתי שזו תהיה הזדמנות טובה לתקן את התספורת הקודמת מלפני חודשיים, שהתבררה כלא מוצלחת ככל שהשיער גדל. הקווצות הקצרות מקדימה נגזרו בזוית לא מחמיאה ועמדו כמו קסדה קטנה בעוד שהחלקים הארוכים של השיער נתלו חסרי חיים ומפוצלי קצוות (מוזר למדי, בהתחשב בזמן הקצר שעבר מאז התספורת). בזמן שחיכיתי לתורי מצאתי את עצמי אומרת לספר שמה שאני באמת רוצה זה מוהוק, ומהון להון החלטנו שהולכים על גאלח סמלי מאחורי האוזניים, כזה שלא רואים כשהשיער פזור. למעשה, החבר'ה בעבודה לא שמו לב אליו עד שהתקרבתי אליהם והצבעתי עליו. יתכן שזה בגלל הפן החלק, ויתכן שזה בגלל שהם גברים שלא יודעים מהחיים שלהם. בכל מקרה, הנה כמה תמונות.


וביום המחרת -

משקפי שמש של מארק ג'ייקובס

התמונה הימנית מזכירה לי שהחלטתי שאני לא מסדרת גבות יותר. אחרי שראיתי את עצמי בטלויזיה הבנתי שהסבל שתלישת גבות גורמת לי לא שווה את התוצאה, ואני מעדיפה לתת להן לגדול פרא ולא לגמור כמו אמא שלי והאחיות Pixiewoo, שתלשו לעצמן את הגבות עד שנאלצו לצייר לעצמן חדשות כל יום. העולם יכול להתמודד עם הגבות שלי, אחרי הכל הוא התמודד עם היטלר וסדאם ומיצי גיינור.
עליי לציין שאני לא מרוצה מצבע השיער. אני אוהבת את השיער שלי ג'ינג'י כתום, וזה נוטה יותר לכיוון אדום כהה של שמנות. במספרה אמרו לי שאני יכולה לבוא לתקן את הצבע אם אני לא אתרגל אליו, ונראה לי שאני אקבע מחר תור לעשות את זה.
חוץ מזה, ניצלתי את הנסיעה לכיכר המדינה לבדוק מה חדש בחנות של בראצ'ליני וגיליתי שיש סייל של 30% הנחה על קולקצית החורף, אז קניתי לי תיק חדש שעונה על כל הצרכים - שחור, שרונאי ובעל רצועת כתף (התיק הקודם שקניתי מהם הוא תיק יד, וזה מעיק במידה מדהימה ממש. כל מי שהלכה לסופר עם תיק יד כבד יודעת בדיוק למה אני מתכוונת). הוא ענק, הוא חמוד, יש רק שניים כמותו בארץ, והוא מצהיר על אהבה ללונדון, אחת הערים האהובות עליי. יאיי.


לכבוד התיק והתספורת החדשים, הלכתי על שני Big No Noאים ושילבתי כחול ושחור (מענין שקניתי עגילים של דריוס בשילוב אבנים בצבעים האלה ממש לא מזמן) בתלבושת בסגנון שנות השמונים, הו האימה!
טוניקה - של אמא
קומבניזון בסיומת תחרה - פיפה
טייץ - Next (לונדון)
נעלים - Primark (לונדון)
עגילים - דריוס מרזילי

הטשטושים שאתם רואים בצילום נובעים מזה שלא ניקיתי את המראה לפני הצילום. אם אני לא אקנה בטריה חדשה לשלט הרחוק של המצלמה מהר אני אאלץ להמשיך לצלם מהראי, מה שאומר שאאלץ לנקות אותו וזה לא בא בחשבון כי זה מעייף (צריך ללכת עד המטבח להביא מטלית ולשפשף את המראה וזה אומר להתנתק מהספה לחמש דקות לפחות). לפעמים נראה לי שיהיה יותר מהיר לקנות שלט חדש מאיביי וזהו מאשר למצוא חנות שיש בה את הבטריה המתאימה לשלט שיש לי. נו שוין. שבוע טוב לכולם. אני אראה לכם את השיער אחרי שיתקנו את הצבע.

יום שלישי, 13 בדצמבר 2011

אני לובשת בגדים

בוקר צח בוקר לח! ביומיים האחרונים אני פותחת את הבוקר עם חתיכה נחמדה של הרינג, סלט אבוקדו (קנוי, האבוקדו שקניתי עדין קשה), עגבניות וכוס קפה וחבר'ה, אני כל כך מרוצה. טעים לי ונעים לי ואני מתפקדת על הכיפכיפאק עד ארוחת הצהרים. קיבלתי כל כך הרבה הצעות מצוינות מכם ומחבריי לפייסבוק שהמקרר שלי מלא באפשרויות נחמדות ובריאות לארוחת הבוקר. אז תודה מקרב לב לכל המגיבים, ואם יש לכם עוד רעיון מענין, אשמח לשמוע.

אחרי הרשומה הצינית של אתמול, החלטתי להיות סולידית וחביבה ולחלוק כמה תלבושות שהצטברו על שולחני. הכל רגוע יחסית, כי בשבועיים האחרונים אני רדופת וירוסים שונים ומשונים וזה גורם לי להתלבש כמו תיכוניסטית, עם ג'ינסים ונעלים נוחות ומינימום איפור והתעסקות.

תלבושת להשקת ג'ינסים של משמין לי - בסגנון שמנובלרינה
חולצה - רזילי
חצאית - H&M
חגורה - הגיעה עם מכנסים שקניתי במרקס אנד ספנסר (לונדון)
עליונית - פרופר
שרשרת - Anthropologie (לונדון)
נעלים - נייקי (ישנות)

תלבושת מהשקת קו האקססוריז החורפי של קום איל פו
ג'ינס - מרקס אנד ספנסר (לונדון)
נעלים - Office (לונדון, משנה שעברה)
עגילים - Les Neriedes (קניתי במבצע באסוס)

מעיל סבתא ממוחזר של גדי ענבל מקולקציית החורף של קום איל פו (2090 ₪)

תלבושת לעבודה לאנשים חולים ועייפים
חולצה וג'קט - פיפה
ג'ינס - מרקס אנד ספנסר (שנה שעברה)
מוקסינים - To Go (עלו פחות משבעים ש"ח ונוחים להפליא)
עגילים - Etsy
הגרביים המוזרים בעולם - קום איל פו (אבל מאד נוחים ונעימים)

 תלבושת לעבודה לאנשים שמרגישים קצת יותר טוב
חולצה - פיפה
קומבניזון - גאפ (רך רך רך!)
ג'ינס - אותו אחד ממרקס אנד ספנסר
מוקסינים - אותם אלה מ-To Go
שרשראות - ה. שטרן ו-Les Neriedes N2

כל מי שרואה את שרשרת הזאב מכיפה אדומה מתעלף, אפילו המנכ"ל בעבודה שם לב אליה וזה שיא כל השיאים. אני אומרת לכם, ה-Les Neriedes האלה פשוט גאונים. ואם כבר מדברים על מנכ"לים ועבודות, כדאי שאזיז את ישבניי לכיוון בו נמצאים שניהם. יום טוב והרינגי לכולם!

כל כבודה בת מלך פנימה, גם אם היא שמנה

מאחר וטענו נגדי שאני חוטאת בתחום הגילוי הנאות, ומשום שציינתי כבר שאני מתכננת כמה יוזמות עסקיות בתחום יבוא המידות הגדולות לישראל, החלטתי שאני בשלב בשל מספיק של מימוש החזון העסקי שלי כדי לחשוף את הרעיון המרכזי עליו אני עובדת היום עם השותפה שלי יסמין. הרעיון שעומד מאחורי כל כבודה בת מלך פנימה הוא לאפשר גם לנשים אמוניות גדולות להראות במיטבן, באמצעות ייבוא בורקות במידות נדיבות ובמגוון צבעים והדפסים מבדים נושמים במיוחד. את החנות הראשונה אנחנו מתכננות לפתוח בירושלים.

בתמונה תוכלו לראות כמה מהדגמים שאנחנו מייבאות במשלוח הראשון שלנו. כולם מגיעים עד מידה 62 ועשויים כותנה אורגנית.


אני מרגישה רווחה גדולה כל כך עכשיו. אני משלמת מיסים וגם שירתתי בצבא, אבל עכשיו שתרמתי את חלקי להדרת נשים במידות גדולות (שתי ציפורים במכה אופנתית אחת) אני מרגישה ציונית אמיתית.

במידה ומישהו מקוראיי שרד את הפסקאות הקודמות, הזוכה בהגרלת השרשרת של יעל אוריאלי היא ניבה! ניבה אני שולחת לך מייל. בנוסף לשרשרת אני שמחה להעניק לך גם תלוש הנחה של 15% לשימוש חד פעמי בכל כבודה בת מלך פנימה. תהני!

יום ראשון, 11 בדצמבר 2011

מה אתה אוכל כשאתה קם בבוקר?

תגידו, מה אתם אוכלים לארוחת בוקר? בזמן האחרון ההרגל שלי לדלג על ארוחת הבוקר לא מתאים יותר ואני מוצאת את עצמי עומדת מול מקרר ריק מדי בוקר והולכת לעבודה רעבה, רק בשביל ליפול על עוגיות או כמויות בלתי סבירות של קפה כדי לשרוד עד ארוחת הצהרים.

מי יתן לי רעיונות במה לצייד את המטבח כדי שתהיה לי ארוחת בוקר מדי יום? דברים שלא מתקלקלים תוך יומיים עדיפים, כי אני הולכת לסופר פעם בשבוע. אני לא אוכלת דברים מתוקים בבוקר, כי זה עושה לי כאב ראש לכל היום, ומאכלים חלביים אאוט.

השבלוגרית אוכלת ארוחת בוקר (צילום אילוסטרציה).

יום שבת, 10 בדצמבר 2011

שיעולים, התחדשויות ומכירה שווה

סוף השבוע עובר באווירת נכאים של שיעולים וצרידות מחד ובלאגן ארוני מוחלט מאידך. אני מנסה לסדר את הארון שלי, ולארגן קיץ במקומו וחורף במקומו. מקווה לגמור עם זה היום, כי בינתים כל הבגדים שלי מתקמטים, ואני שונאת לגהץ וזה בדיוק מה שמצפה לי אחרי שאגמור לכתוב פה - גיהוצים גיהוצים וגיהוצים.

שלשום הגיעה סוף סוף ההזמנה הגדולה שעשיתי באסוס לפני יותר מחודש. הזמנתי שני טישרטים שיתאימו למכנסים הקצרים המחוייטים שלי (גם הם מאסוס, משנה שעברה) עם קרדיגן פתוח מעל, חולצה אחת משובצת עם טוויסט ויויאן ווסטוודי שכזה של קדימה ארוך מאחורה וסרט מותן (אבל היא כל כך מקומטת שהצילום יצא נורא). חוץ מזה הגיעה חולצת פסים חמודה עם צוורון קרושה, הכל מידה 18 מהקו הרגיל.


חוץ מזה, שכחתי להראות שמלה שקניתי ממש כשהתחיל להתקרר ולכן לא הספקתי ללבוש עדין. אני מניחה שהיא תאלץ לחכות לאביב. קניתי אותה בחנות בשם Betty Blue בהרצליה פיתוח, שבה גם קניתי את העלאק-בירקין הוורוד שלי. הם מוכרים כל מיני בגדי ריץ' ביץ' צרפתיים כאלה, ויש להם יציאות מדליקות גם במידות וגם בעיצובים. התכנית המקורית היתה ללבוש אותה לשבוע האופנה, אבל היה קר מדי.


ביום ראשון עורכת גאלה רחמילביץ' מכירה תל אביבית של סטודיו שמלות הערב הנהדר שלה. אני ממליצה בחום למי שזקוקה לשמלת ערב במידה 48-54. הנה פרטים על המכירה - 




למי שחושקת בשרשרת דומה לזו שאני עונדת בתמונה המרכזית, אפשר להרשם להגרלה שלי עד יום שלישי ולזכות בשרשרת השחורה-מוזהבת בעיצוב יעל אוריאלי (שתכשיטיה גם ימכרו באירוע).

לסיום, אם כבר בסידורי ארונות עסקינן, אני מעוניינת למכור את השמלה החמודה הזו שקניתי שנה שעברה בדורותי פרקינס. מידה 48, קצרה וחמודה וחמימה ורכה בצבע קורל. אני מוכרת אותה ב-100 ש"ח. מי שמעוניינת לקנות מוזמנת לפנות אליי, כמוסבר בדף המכירות. אם היא מוכרת לכם, זה בגלל שראיתם אותה פה.

יום רביעי, 7 בדצמבר 2011

שרונה תעשי לי עסק

לבלוג הזה יש הרבה אג'נדות. יש לו אג'נדה פמיניסטית, יש לו אג'נדה שמניסטית, יש לו אג'נדה רוחנית ויש לו אג'נדה בלוגריסטית. יש גם אג'נדה שעניינה טחינה, אבל נעזוב את זה לרגע ונתמקד בדברים הרציניים. הנושא הרציני שאני רוצה לדון בו היום משתייך לאג'נדה הבלוגריסטית ונוגע לפן העסקי של הבליגה. אני לא בטוחה שזה יענין את כל קוראיי, אבל מטרתי היא לפנות בעיקר לבלוגרים שבין הקוראים אז עם האחרים הסליחה.

מעשה שהיה כך היה - לפני כחודש פנו אליי במייל בהצעה להשתתף בהקמת חנות מקוונת למידות גדולות. אני מקבלת הצעות כאלה מדי פעם, אבל הפעם פנו אליי בדיוק אחרי שסיימתי סדנה של מיה לנדאו. ומיה לימדה אותי דבר מאד חשוב שלא קלטתי אפילו בלימודי מנהל העסקים שלי - שאני מותג, שהמומחיות שלי שווה כסף ושהבלוג שלי שווה כסף ושעליי להתייחס למותג שהוא אני בדיוק כפי שאני מתייחסת לקריירה ההייטקיסטית שלי. שיעור שכל בלוגר רציני צריך ללמוד ומוטב מוקדם ממאוחר. אקיצר, רצה הגורל ואותה גברת נפלה עליי בדיוק ביום הנכון ועניתי לה שאשמח לסייע לה בתמורה לשכר מבוסס שעה, מאחר ואני עובדת ויש לי מעט מאד זמן פנוי. הבהרתי גם שאין לי שום כוונה להשקיע בעסק. זה התחיל תכתובת שבה היא אומרת "בואי נפגש ונדבר" ואני עונה "בשמחה, אם תשלמי". לבסוף היא כתבה שיש קצר בתקשורת בינינו והיא תיצור איתי קשר טלפוני בקרוב. אמרתי לה שסבבה.

באחד מערבי השבוע, מתקשרת הגברת ומציגה את עצמה. היא סיפרה לי שהיא במרכז ורוצה להפגש. אמרתי לה שאני רוצה לשמוע עוד על העסק לפני שאחליט אם אני מעוניינת להפגש. סיפרה לי שיש לה משקיע, ויש לה כסף והיא יודעת שקיים שוק שמעוניין לקנות בגדים במידות גדולות. מה שאין לה זה ידע בשיווק, מכירה או תחילתו של מושג מאילו ספקים לקנות ואיך לתפעל את העסק. מזה הסקתי שתפקידי בכח יהיה לספק מידע שאספתי בעבודה קשה בכמעט שנתיים של הכרות עם התחום, ללמד אותה איך לתקשר עם הלקוחות, לספק קשרים ונטוורקינג, לבחור את המוצרים ולשווק אותם. כששאלתי אותה כמה בכוונתה לשלם לי, אמרה שהיא מעוניינת לתת לי אחוזים מהמכירות. בשלב הזה עצרתי אותה ואמרתי לה שאני מוכנה לעבוד איתה רק בתמורה לשכר לפי שעה (מול קבלות, כמובן) ושמוטב שתתייעץ עם המשקיע שלה כדי לבדוק את הנכונות שלו להשקיע בכך. מכאן נמשכה השיחה עוד מספר דקות בהן היא מדברת על פגישה ואני אומרת שאני לא נותנת שירותי יעוץ בחינם. היא אפילו שאלה אותי בת כמה אני והתפלאה לשמוע שאני בגילה. כך זה נמשך עד שסיימתי את השיחה.

למה אני מספרת לכם את זה? מאחר וזו דוגמה קלאסית למצב שהרבה בלוגרים נתקלים בו לעתים קרובות ומתנהלים בו באופן, שלדעתי הוא שגוי ביסודו.

לדוגמה, לקראת שבוע האופנה התל אביב שנחגג לפני מספר שבועות נודע שפנו לקבוצה של בלוגריות אופנה בהצעה ללוות את האורחים המכובדים מחו"ל במהלך ימי האירוע. בלוגריות רבות עברו ראיונות והתרגשו עד כלות לקראת האפשרות ללוות את קוואלי או את פרנקה סוזני, ליצור קשרים ולצבור נסיון מעשי רב ערך. אבל המעטות שהעזו לשאול כמה ישלמו להן תמורת שירותיהן מסביב לשעון במשך חמישה ימים נענו בשתיקה ומצאו את עצמן מחוץ לתחרות. בדומה לתופעת המתמחים במגזינים בארצות הברית, שם לפחות משלמים למתמחים שכר מינימום, מצאו עצמן הבלוגריות הצעירות מתמודדות עם הצעה שאי אפשר לסרב לה - לעצב לעצמן תדמית ולצבור נסיון תמורת עבודה בחינם. מה אתם הייתם עושים במצב כזה?

ובכן, מורכב ככל שיהיה המצב ומפתה ככל שתהיה התמורה, על הבלוגרים להבין שהם כח עבודה חינמי נוח לניצול. בדיוק כמו יחצנים שמעזים לזמן אותנו לשירותם אבל מענישים אותנו כשאנחנו כותבים ביקורת שלילית על לקוח או משלחים אותנו מאירועי השקה בלא כל תמורה על הזמן שהשקענו ונשקיע בסיקור המוצר של הלקוחות שלהם, כך יהיו גם בעלי עסקים ויזמים שינסו לנצל את הידע שלנו בתמורה לזוהר השקרי של עמדת היועץ.

קצרה היריעה מלהכיל את כל המסרים שאני רוצה להעביר לכם אודות הערכה וערך עצמי. אבל כאן, בניגוד למצבים אחרים בחיים כמו זוגיות ויחסים בינאישיים ובדומה לענייני קריירה וכספים, דוקא קל יחסית לזהות את ערככם האמיתי ולדרוש את תמורתו. זה לא הופך אתכם למניאקים מנופחי אגו, כי עובדה היא שאנשי עסקים מבקשים להעזר בכם ופנו אליכם לשם כך. אנחנו לא ילדים, וגם אם העסק שבחרתי לעצמי בשלב זה של חיי הוא בתחום ההייטק ולא בתחום השיווק, אני מחזיקה בקורות חיים עשירים מאד ובשילוב של סוגי ידע ייחודיים לי וכאישה בוגרת (אופס, האג'נדה הפמניסטית שוב הצליחה להשתחל פנימה. תזהרו לא להחליק על הטחינה!) עליי לדעת לתמחר את שעות העבודה שלי, את הכתיבה שלי, את הערך השיווקי והמכירתי שלי וכל מוצר אחר הנוגע לבלוג אליו קיימת דרישה. 

לפני סיום, חשוב לי להבהיר ברמה האישית שהמוניטין שלי כבלוגרית חשוב לי מאין כמותו, ואני מוכנה לשתף פעולה עם מותגים אך ורק בתנאי שאני אוהבת את המוצר שלהם. אם תפנו אליי כדי שאעזור לכם לשווק מוצר או מותג שאני לא אוהבת או שערכיו לא מקובלים עליי, אין סכום שישכנע אותי לשתף אתכם פעולה. אחרי הכל, אני לא ילדה ולא זקוקה לדמי כיס או "כסף מהצד" במידה שתאלץ אותי למכור את נשמתי לשטן, אפילו זה רק שטנצ'יק זניח לכאורה בדמות מותג בגדי ילדים שלא נוגע לתחום הכתיבה שלי. יש לי יותר מדי כבוד לקוראים שלי מלנסות להפיל אותם בפח שקוף כל כך, אחרי הכל אני אשלם על זה מחיר כבד מאד כבלוגרית.

לקח לי הרבה זמן להפנים שהבלוג שלי יכול להוות מקור הכנסה בנוסף על מקור הנאה ושהאחד לא חייב לבוא על חשבון השני. מאד קל לי להחליט עם מי אני מוכנה לעבוד ועם מי לא, כי בכל הנוגע ליושרה שלי, מעולם לא עברתי את גיל שלוש וקל לי מאד לאבחן מתי הפרצוף שלי בראי לא מוצא חן בעייני. ככה זה כשגדלים במשפחה שבה אני גדלתי, עם אבא שלא מרשה להעתיק תוכנות כי זה לא מוסרי.

אני מקווה שנתתי לבלוגרים בחבורה חומר למחשבה. לא כל בלוג צריך להפוך למעצמה עסקית, אבל דבר אחר חייב להיות ברור לכל בלוגר ובלוגרית - אם פונים אליכם במטרה לעשות רווח כתוצאה משיתוף פעולה, גם אתם צריכים להרוויח. יהיה הרווח פרסום, מוניטין, שכר עבודה או שווה ערך הראוי בעיניכם, אל תמכרו את עצמכם בזול. 

אם אנחנו רוצים לעשות מהפכה ביחס העולם העסקי (וכן, זה כולל בהחלט את עולם יחסי הציבור) לבלוגוספירה אנחנו צריכים להתחיל את השינוי בעצמנו. ומי שלא מוצא בעצמו את הכח לעשות את זה לבד, ימצא את הכח בהתאגדות עם בלוגרים אחרים, בעבודה עם יועצים, מאמנים ומנטורים שיווקיים או בקרב משפחתו וחבריו. זה אפשרי אם רק תרצו, וכל עוד תשמרו על אמות מידה מצפוניות הקוראים שלכם ילכו אתכם בשמחה ויעודדו אתכם. אחרי הכל, במקומות אחרים בעולם התפרנסות מכתיבת בלוג רווחת יותר ויותר. ומי מאתנו לא חולם על היום שבו יקבל חוזה לכתיבת ספר או תכנית טלויזיה ויוכל להתפרנס סוף סוף מעשית הדבר שהוא באמת ובתמים אוהב?

המלצות לחולנית החובבת

כמה מגיבים נחמדים הביעו דאגה מזה שאני חולה הרבה. זה נכון, אבל כנראה שאנחנו יודעים מה הסיבה לזה ואם אני רק אפסיק למות מפחד מהבדיקה שאני צריכה לעשות ואקבע תור סוף סוף, אני אהיה על הדרך לריפוי. למעשה, תוך כדי כתיבת שורות אלה, נזכרתי איך אבא היה קורא לי בחיבה "חולנית קטנה שלי" כשהייתי חולה בילדותי. כשגדלתי והייתי חולה, הוא היה מתקשר לדרוש "בולטין רפואי". אני מתגעגעת אליו. הוא ידע להעריך חיידק טוב!

בכל מקרה, הכינותי רשימה של דברים שעוזרים לי להעביר את הזמן בלי לסבול יותר מדי. מי יודע, אולי יש עוד חולניות קטנות שקוראות את השבלוג ברגעים אלה ממש ומחפשות מזור.

  1. טישו עם אלוורה של קלינקס
    לא יעזור בית דין, קלינקס מייצרים את הטישו הכי טוב בעולם. הסוג הפושטי ביותר שלהם עולה עשרת מונים על הסוגים היוקרתיים ביותר של יצרני הטישו המקומיים ובקצה הפירמידה (בקצה החוטם, למעשה) נמצא הטישו עם אלוורה אותו אני רוכשת בהמוניו בכל פעם שצילה של הצטננות מתקרב אליי. הוא יקר (אתמול קניתי שניים ב-20 ש"ח במבצע "שני בשקל" של ניו פארם) אבל שווה כל אגורה, בפרט אם העור מתחת לאף שלכם נסדק בקלות כמו שלי.
  2. Laline Girls Foam Fatale - Whipped body soap
    סבון במרקם קצפת וריח מתקתק. אני לא יודעת מה מחירו, כי קיבלתי אותו במתנה מחברה, אבל בפעם הראשונה שהשתמשתי בו פשוט התפקעתי מצחוק כל המקלחת. הוא חמוד כל כך וכיפי והריח שלו מזכיר לי שמפו וקונדישיונר מרשמלו שקניתי ב-Boots כשהייתי תיכוניסטית ואני מחפשת בנרות מאז. אחלה מוצר, שהטענה היחידה שלי כלפיו הוא ששמו אנגלי. למה חברה ישראלית צריכה לייצר מוצרים שהתוויות הראשיות שלהן באנגלית? זה מעצבן כמו לשמוע ישראלים שאומרים כל מילה שניה באנגלית. אני לא מתכוונת לאנגלוסקסים שחיים בישראל, או לכאלה שחושבים באנגלית אלא לסוג מסוים של פיקוץ שמי שמכיר אותו, יודע בדיוק על מה אני מדברת. בכל מקרה - מותק של סבון!
  3. Eight Hour Cream Skin Protectant של אליזבת ארדן
    תגלית חדשה שלי. קניתי אותו בסט עם קרם הפנים (שטרם בדקתי) וקרם הידים (שהוא ממש לא משהו) בסופרפארם ב-289 ש"ח, שזה כנראה המחיר של הקרם עצמו ביום יום בארץ (ומחיר מופקע יחסית למחירו בחו"ל). הקרם מיועד למריחה על כל מיני פגעים בעור דוגמת מרפקים יבשים (עובד מעולה), צלקות טריות (העלים לי אחת כזו ביד), שפתים יבשות (לא מחזיק יותר מרבע שעה) וכולי. אני משתמשת בו כעת כדי להגן על העור הפצוע מתחת לאף שלי, וזה מוצלח ביותר. הבעיה המרכזית של הקרם הזה, ועל זה יעידו בעצבים חבריי למשרד, שהריח שלו פשוט מגעיל. הוא מריח כמו תרופה מעורבת בבייבי פסטה. מצד שני, הוא כל כך מוצלח למטרות מסוימות שזה שווה את זה.
  4. קרם לחות ללא שומן לעור רגיל עד שמן של ד"ר קרבלניק
    אני משתמשת בקרם היום עם ההגנה של רופאת העור האלילית שלי, שצריך לקבוע לה תור חצי שנה מראש במקרה הטוב, כבר כמה שנים. ויש לי גם קרם לילה מצוין (בלי שם יצרן, מוזר) שעושה קילוף עדין ומאחד את גוון העור, אבל אין לי סתם קרם לחות ובימים כאלה אני צמאה לאחד. אז קניתי את הקרם הזה של קרבלניק, שלא הכרתי קודם, והוא על הכיף כיפאק - מלחח בלי להציק ויש לו ריח נורא נחמד. לתשומת לבכם, ביום ראשון הוא עלה לי בערך 120 ש"ח בטבע עדן מרקט ואתמול ראיתי שהוא עולה 15 ש"ח פחות בניצת הדובדבן.
  5. עקרות בית אמיתיות ניו ג'רזי
    הטמטומון המושלם לימי חולי (ובריאות). למרות שדניאל המופרעת עפה העונה עדין יש מספיק דרמות. איכשהו זה תמיד משודר בדיוק כשאני מתעוררת, ומספק שעה של הנאה מרכילות וצרות של אחרים. בודהה בטח לא היה מרוצה מזה, אבל אני אומרת למה לא למה לא.
מובן שהמקור העיקרי לנחמה הוא פינקי, אותו לא מיספרתי בתמונה כדי שלא יכעס שאני מתייחסת אליו כמו לחפץ. בחלומות הכי שחורים שלי לא הייתי מעיזה לחפצן את הפנש, אחרי הכל אני יודעת בדיוק באיזה צד ובמה מרוחה פרוסת הלחם שלי, ובידי מי.

יום ראשון, 4 בדצמבר 2011

אני מתאפקת אני מתאפקת נההה אני לא מתאפקת

היום הייתי בהשקת סאמפלים של Forever21 שפותחים סניף ישראלי ראשון במהלך החודש. אני ועוד המוני בלוגריות הוזמנו לאירוע "מצומצם מאד, אז נא לשמור על דיסקרטיות" שבו הוצגו בפנינו בגדי נשים בתוך ומסביב מכוניות קטנות מאד. שוין. בואו נדבר על מה שמענין באמת, shall we?
  1. המחירים בארץ יהיו המחירים בדולרים כפול ארבע ועוד דולר וחצי, כלומר - זולים למדי. הכי זולים שיש בארץ לדעתי. הנה רשימת המחירים שחולקה לנו. עד לכאן, הכל דבש.
  2. המידה הכי גדולה בחנות, לפי קריסטן סטריקלר, מפקחת יחסי ציבור בחברה שהיתה אורחת באירוע, היא L שזהה למידה 8-10 אמריקאית (כלומר, 40-42 ישראלית). מתחילים להתעצבן? חכו לסעיף 3.
  3. הצגתי את עצמי בפני קריסטן כבלוגרית מידות גדולות, סיפרתי לה על הקבוצה שפתחתי בפייסבוק, ושאלתי אותה מתי יגיע לארץ קו המידות הגדולות הפופולרי של החברה. תשובתה - מאחר והסניף קטן, אנחנו מביאים בתחילה רק בגדי גברים ונשים. נשקול להביא בגדים במידות גדולות כשיפתחו סניפים נוספים. כששאלתי אותה אם נשים שמנות אינן נחשבות נשים היא חייכה במבוכה. כששאלתי אותה למה הם לא רוצים את הכסף שלנו, היא אמרה שאפשר לקנות את קו המידות הגדולות אונליין.
ועכשיו, כמה הבהרות:
  1. הסניף, שיפתח ליד H&M בקניון עזריאלי בתל אביב צפוי להתפרש על שתי קומות. 
  2. יודעות דבר טוענות בתוקף שבאתר האמריקאי של החברה יש מידות נורמליות (כגון 14 אמריקאי, שהוא 46 ישראלי), בניגוד למה שקריסטן אמרה לי שימכר בישראל. מצד שני, אני לא זוכרת שראיתי בסניף בו הייתי בלונדון לא מזמן משהו שהיה גדול מ-42.
  3. מאחר ו-Forever21 הם היבואנים של עצמם, אין להם שום אינטרס כלכלי להביא את המידות הגדולות לארץ - הם לא מפסידים כלום מזה שאנחנו קונות אונליין בחו"ל, כי הכסף נכנס לאותו הכיס בדיוק, מינוס הוצאות הייבוא, ההפצה והתחזוקה, כך שלמעשה הם מרוויחים.
 וכאילו שלא מספיק להרתיח בחזית הצדק האופנתי (טוב, הרזות מקבלות סוג של צדק אופנתי כי הן מקבלות בגדים טרנדיים בעלות מגוחכת. האיכות בהתאם, אבל היי - You get what you pay for אז זה לא רע בהכרח), הצליחו לחמם אותנו גם בחזית הצדק הבלוגרי, כי בעוד שאנחנו זומנו לשעה 10:00 ובקושי קיבלנו חניה בחינם בחניון, שלא לדבר על תמורה כלשהי להגעתנו לאירוע כמקובל בענף (H&M, לדוגמה, נוהגים לתת תלושי שי של 250 ש"ח בהשקות שלהם) ואפילו לא תיק עיתונות, סיפר לי המייל שחיכה לי בשובי הביתה היום ש"מיטב הסלבריטאיות הגיעו להצצה ראשונה של קולקציית הסאמפלים שהגיעה לישראל והיו הראשונות למדוד את הפריטים ולחזור עם השלל הצבעוני". למייל צורפו תמונות של שלל חתיכות עמוסות שקיות, כדוגמת זו, שבחיי שאין לי מושג מי היא אבל אני רוצה את השקיות שלה (כדי לרפד בהן את המיטה של החתולה, זה לא שמשהו שם עולה עליי ממילא) - 

צילום יח"צ - שוקה כהן

אחח איזה כיף להיות רזה \ סלב \ מישהי שאני לא מכירה אבל נראית מה זה מרוצה מהחיים שלה! ועם הכל אני הייתי מרוצה, כי לבשתי את השמלונת החדשה היפה שלי ועגילים מדהימים שקניתי לא מזמן ואת המשקפים החדשים שלי עם הדרקון שהגיעו סוף סוף ולא נתקעתי בפקקים בדרך וממילא לא ראיתי בחנות בלונדון שום דבר ששווה לקנות, חוץ מכמה שרשראות במחירים מגוחכים שיעלו אותו הדבר כמעט בארץ.


אני לובשת - שמלה של פיפה
עגילים של דריוס מרזילי
ילקוט של מאיה שלו מרזילי
טייץ מ-Next (לונדון)
מגפיים מזארה
אוזניות בלוטות' בעיטור קריסטלי סבורובסקי של Novero
משקפים של קוקו צ'אנג

לפחות עכשיו אני מבינה את מקור שם המותג. Forever21 מתייחס כנראה לגיל המנטלי או להיקף המותנים בס"מ או לתקציב של הלקוחה הישראלית האידיאלית של המותג, ואני לא זה לא זה ולא זה וטוב שכך, כי עם מותנים כאלה סביר שלא היו נותנים לי לעלות לרכבת השדים בסופרלנד.

יום רביעי, 30 בנובמבר 2011

קוראים ממליצים

הייתי רוצה לתת לכם, הקוראים, הזדמנות להמליץ על מעצב או חנות שאתם אוהבים, בתחום המידות הגדולות או הרגילות. אחד או שניים שיוצר בגדים שיוצרו במיוחד בשבילכם ואתם חושבים שמעטים שמעו עליו (או עליה).

ככה גם נוכל לבדוק אם ענין התגובות הסתדר או לא! מוכנים? היכון! המלץ!

ואם אכן הסתדר ענין התגובות, זה זמן מצוין להרשם להגרלת השרשרת של יעל אוריאלי, אם טרם הספיקותם.

יום שני, 28 בנובמבר 2011

בעיות בשליחת תגובות - המשך

אחת הקוראות, שמשתמשת בכרום, שלחה לי את הודעת השגיאה שהיא מקבלת כשהיא נכשלת בשליחת תגובה. 
 
האם אתם מקבלים את אותה ההודעה? אם כן, עשו לייק לרשומה הזו או שלחו לי מייל לכתובת

בכל מקרה, אחרי שאפתור את הבעיה אני אאריך את מועד הסיום של ההגרלה בשבוע כדי שכל מי שרוצה יוכל להרשם.

תודה!

יום ראשון, 27 בנובמבר 2011

בעיה בשליחת תגובות

בשבוע האחרון חוו הרבה מקוראי הבלוג בעיה בשליחת תגובות. אני חושבת שרובם משתמשי כרום, אבל מניחה שלא רק.

אודה לכם אם תוכלו לנסות להשאיר כאן תגובה. אני מנסה כמה שינויים בהגדרות ורוצה לדעת אם זה עובד או לא. אם אתם לא מצליחים אתם מוזמנים לשלוח לי מייל ל- ולהגיד שניסיתם ולא הצלחתם ובאיזה דפדפן אתם משתמשים. תודה!

יום רביעי, 23 בנובמבר 2011

שבוע האופנה בתל אביב - תלונות ותמונות

אחח שבוע האופנה שבוע האופנה. קשה להתרכז בך כשהבית מט ליפול ומריח כמו בית חרושת לדברים מסריחים שחבלז. אבל מה לעשות ומארגני האירוע לא הסכימו לדחות אותו עד שבעל הבית שלי יתקן את כל נזקי הגשם שנגרמו לדירה ולאוטו שלי ולכן ארזתי את עצביי המרוטים בתיק ורוד יפה ונסעתי לתחנה. פעמיים.

ביום הראשון אחרתי לתצוגה של ששון קדם בגלל פקק תנועה נוראי בדרך יפו בזכותו הגעתי בדיוק בזמן לשמוע את הקהל מוחא כפיים למעצב. אחרי שהתאוששתי מהתסכול הרב שחשתי, ראיתי את התצוגה של יוסף שהדבר היחיד שהיה טוב בה היה נינט, שליוותה את התצוגה במוזיקה מהתקליט האנגלי החדש שלה. אני מודה, עד אותו הלילה חשבתי שנינט היא בלון אויר חם של יחצנים שאין מאחוריו כלום, אבל הגברת היא רוקיסטית מחוננת. סחטיש עליך יא נינה.

בתצוגה של יוסף

נינט טייב בהופעה בתצוגה של יוסף

הנעלים בתצוגה היו זולות כל כך (אומרים לי שרובן היו של זארה) ומידתן לא התאימה לדוגמניות שהתקשו בהליכה. מעין קרת, דוגמנית עם עבר מפואר ונסיון רב בתצוגות מסביב לעולם, קירפצה על המסלול דוגמת הקיפץ מנוטרדם.

בתצוגה של יוסף

אחרי התצוגה ביליתי עם לובה, שיר ומרים שהן גם יפות, גם כותבות וגם מבריקות, חכמות וחמודות. ומצחיקות. מתה על שלושתן, בחיי. אם שיר ומרים רק היו מפסיקות לכתוב בתפוז ועוברות לפלטפורמת בלוגים נורמלית הן היו מושלמות (כמו לובה, שסגרה את הבלוג שלה וכותבת היום בעיקר באתרים מסחריים).

אני לובשת אפודה מ-Betty Blue בהרצליה
חולצה מ-Next
ג'ינס ישן מאוונס
מגפיים מאוונס (שנה שעברה)
עגילים מ-Accessorize (שנה שעברה)

מרים לובשת שמלה מאסוס (משגעת, הייתי קונה אבל אני לא מוצאת אותה)
חגורה ישנה
נעלים מ-Nine West


(את התמונה סחבתי מהבלוג של מרים)

התבאסתי נורא כי כולם היו לבושים בשמלות יפות ומאופרות יפה ונועלות עקבים קוקטיים ואני לא, ונשבעתי שמחר אבוא לבושה בשמלה קטנה וחמודה ואמרח אייליינר חתולי. בהמשך תראו שעמדתי בשבועתי.

ביום השני יצאתי שעה לפני התצוגה של טובלה כדי להגיע בזמן. עמדתי בהבטחתי לעצמי ולבשתי שמלה קטנה ונחמדה שגרמה לכל הגברים במשרד להגיד שאני נראית כמו בלרינה. מראש תכננתי גירסת אחר צהרים וגרסת ערב לתלבושת, ואני חושבת שיצא לי לא רע הפעם.

גרסת אחר הצהרים כוללת - שמלה מאסוס
קרדיגן מ-Primark (שנה שעברה)
גרביונים מ-We Love Colors
סניקרז מ-Primark 
תיק מ-Betty Blue בהרצליה
שרשרת של Les Nereides ומאנוש

חיכיתי כל כך לתצוגה הזו והיא היתה כל כך עלובה ומאכזבת. אני יודעת שאנשים בקהל (האולם, אגב, היה חצי ריק) שמכירים את המעצבת התרגשו מאד בשבילה וזה היה נחמד, אבל הבגדים היו נטולי השראה ומשעממים ובחירת הבדים היתה מוזרה, כי חלקם נראו לי נורא זולים. נראה שטובלה היא סוס מת, ובעייני הריקודים המתמשכים שלה על המסלול בסוף התצוגה נראו גרוטסקיים ומעוררי חמלה. אבל אני יודעת שיש כמה וכמה אנשים שחושבים שאני טועה ובגדול. בכל מקרה הצלחתי לצלם כמה תמונות יפות.

טובהל'ה

טובהל'ה
השמלה היחידה בתצוגה שעוררה בי תשוקת מה

שמלת המריבה של טובהל'ה


טובהל'ה

טובהל'ה

חשוב לי להבהיר - אני לא מקצוענית. אני מבינה מעט בגזרות ובחירת בדים, אבל המדד העיקרי שלי לקולקציה של מעצב היא התשובה לשאלה כמה פריטים מתוכה הייתי רוצה לעצמי, והתשובה לכך הן בתצוגה הזו היתה אחד, וגם זה לא חובה. בתצוגה של יוסף, אגב, לא היה פריט אחד כזה (עכשיו דמיינו תצוגה ממוצעת של סטלה מקארתני ונסו לנחש בכמה פריטים מתוכה הייתם חושקים).

אחרי התצוגה העברתי זמן עם יעל רגב, שגססה באלגנטיות ממחלה כזו או אחרת, ודקות אחדות לפני התצוגה של גדעון וקארן אוברזון קפצתי לאוטו להחליף לגרסת הערב של התלבושת שלי.

Evening version
אותם שמלה, גרביונים ותיק. השרשרת הלכה.
מעיל ממרקס אנד ספנסר (שנה שעברה)
מעלים משופרא

התצוגה היתה מרשימה בהרבה, אבל עדין מדד ה"מה בא לי" נשאר נמוך. איי, מה אני אגיד לכם. כנראה שישראל זה פשוט לא זה. כשהדוגמניות צועדות מטר ממך ואת רואה את שכבת המייקאפ העבה מדי (אולי זה מיועד לצילומים בלבד?) ויכולה להרגיש כמה השיער של הדוגמנית קשה בלי לגעת בו, הקסם מתפורר, ולזה אני חיכיתי - לקסם.

גדעון וקארן אוברזון

גדעון וקארן אוברזון

גדעון וקארן אוברזון

גדעון וקארן אוברזון

השוס של הערב אמור היה להיות סיום התצוגה בידי סטלה עמר, המוזה האגדתית של גוטייה ומוגלר ומן הסתם, של אוברזון. ציפיתי לראות אותה צועדת בשמלה זוהרת כלשהי, אבל השמלה שלה דמתה לחלוק לילה שקוף של סבתות משנות השישים. אבל מאחר ואני בקטע של תנועה מרוחה בימים האחרונים, אני אוהבת את התמונה שיצאה לי מהצעידה שלה. תאמינו לי, עדיף ככה.

Stella

היום הייתי אמורה להגיע לתצוגה של אלמביקה, אבל לצערי נקבעה לי פגישה חשובה שהסתיימה אחרי שהתצוגה כבר התחילה. חבל, כי רציתי לראות את ריי שגב צועדת על המסלול.

לסיכום, התאכזבתי מהפרטים הקטנים, למרות שהתמונה הגדולה היתה זוהרת למדי. ראיתי הרבה אנשים יפים (רשומה עם צילומים בקרוב) ופגשתי כמה וכמה אנשים מקסימים. על השאר אין טעם להתעכב. ללא ספק, קיבלתי מנת תצוגות אופנה שתספיק לי לשנה לכל הפחות. היה כיף, אבל היה מעייף. ובחרוז זה אפרד מכם.