יום חמישי, 26 בדצמבר 2013

רשומה אורחת - האקונה בטטה


השבלוגרית האורחת היום היא ואן דר גראף אחותך (ונראה אתכם מוכיחים שלא) הידועה בכינוי הילה בניוביץ'-הופמן. היא אחת הכותבות הפמיניסטיות המוצלחות בישראל, לטעמי, והחביבה עלי באופן אישי. היא מתרגמת וכותבת בעלת תואר שני בלימודי מגדר. הכתיבה שלה אינטילגנטית, ובהומור ואומץ נדירים היא מישירה מבט למציאות בלי למצמץ ואומרת לה תראי אוגר!

האקונה בטטה

גילוי נאות: כותבת שורות אלה אינה מדענית, רופאה, או פיזיקאית חלקיקים. עם זאת, ומבלי להתרברב, בדרך פתלתלה של ניסוי ותעייה הצלחתי במהלך השנים לנסח חוק חשוב מאין כמוהו לקיום האנושי בקוסמוס, הלא הוא "החוק הראשון של קניות בגדים לנשים שמנות" - או אם תרצו, בשמו האחר, "עיקרון הגרויסע-תוכעסיטיס".

העיקרון הוא זה: לעולם אל תקנו בגדים במקום שמסרב להודות בזה שאתן שמנות, ואפילו עושה מאמצים כבירים, שמיניות באוויר וצוקהארות הפוכות כדי להסתיר עובדה זו. אם תעשו זאת, תמצאו את עצמכן עטופות חסרות ישע בעיצובים סבוכים וחסרי פשר שמשלבים הדפסים, נצנצים, פרנזים, כיווצים, שסעים, זיקוקי דינור ומסרים זן-בודהיסטיים בלועזית. לכל אחת מאיתנו, דומני, היתה פעם בארון לפחות חולצת-אוהל או שמלה אחת עם ניטים ונצנצים פזורים במקומות אקראיים, פרצוף של נמר מופתע מקדימה, שסע בשרוול וגומייה בצווארון, ומסר מודפס בפסבדו-אנגלית לאמור "To live is to be live" או "To life is to love" או משהו כזה, כמיטב דמיונו הפרוע של המפעל בסין/קמבודיה/תאילנד שיצר את החולצות.

העניין הוא שאני דווקא מאוד אוהבת שמלות, רק שונאת ללבוש אותן, כי אני לא אוהבת להרגיש כמו בטטה עטופה בנצנצים. אם הייתי אוהבת להרגיש כמו בטטה מנצנצת, הייתי פשוט עוטפת את עצמי בנייר אלומיניום וקופצת לתוך התנור מחומם מראש ל-200 מעלות. אבל אז, לפני כשנה, קרה משהו ששינה לחלוטין את דעתי בענייני שמלות, והוכיח לי שיש גם אנשים שחושבים שלא חייבים לבצע להטוטים קסומים כדי להפוך אישה שמנה לערימה מהלכת של טריקים ויזואליים כדי להסיח את דעתו של המתבונן מהעובדה שהיא, ובכן, שמנה.

חברתי הטובה מורין לקחה אותי לחנות בגדים למידות גדולות, שם הצלחתי לרכוש בלי ייסורים רבים מדי שתי חולצות נאות. בשלב מסוים העירה מורין, "הי, יש פה שמלות ממש חמודות. אולי תנסי אחת?" – "שמלות זה פויה", השבתי לה בנועם, "כל מטרתה של השמלה היא להפוך אותי מאישה רגילה, בעלת מידה סבירה כלשהי של כבוד עצמי, לבטטה מקושטת בכיווצי בד משונים עם נצנצים, שסעים ושאר הסחות דעת. וזה גם לא נוח." – "אגיד לך מה, בטטה יקרה שלי", כך מורין בתבונתה הרבה, "נסי ללבוש אחת, ואם לא ימצא חן בעיניך, את לא חייבת לקחת אותה." מרמרתי וגרגרתי מעט, אך בסופו של דבר ניסיתי למדוד את הזהו.

להפתעתי העצומה, גיליתי שיש גם יצרני שמלות למידתי שזנחו את תיאוריית הבטטה המקושטת, כך שמה שלבשתי בתא המדידה היה פריט לבוש הגיוני, מבד רך ונוח, בגזרה פשוטה שגלשה סביב גופי. על כן העזתי לצאת מתא המדידה ולהסתכל במראה. לנגד עיני נגלתה אישה שמנה, לבושה בשמלה נאה ועדינת-הדפס, שעטפה ברכות את חמוקיה, כמו אומרת: "תראו, יש פה אישה במידות גדולות, והיא לובשת שמלה". על כן השמלה נרכשה. שבוע לאחר מכן גם העזתי לצאת איתה מהבית למקום ציבורי, והעולם לא עצר מלכת.

כיום מלתחתי מתהדרת בארבע שמלות שלמות. כולן באותה גזרה פשוטה, פחות או יותר, שמלווה בעדינות את הקימורים הטבעיים של גופי ולא מנסה לכווץ או להסוות אותם. מה אנו למדות מכך? כמה דברים:

1. חבל לוותר על שמלות רק בגלל שמעצבים מסוימים חושבים שחמוקיים זה דבר שיש להסתיר בכל מחיר.
2. הגוף שלי, בעצם, הוא לא דבר רע כל כך, על אף גרויסע-תוכעסיותו.
3. מורין היא האישה הכי חכמה בעולם.
4. מממ, בטטה בתנור.

שלכן באהבה, ואן דר גראף אחותך, שונאת שמלות לשעבר

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

שאלות? תגובות? רגשות חיוביים לגבי טחינה מלאה או רגילה? שתפו אותי ואת הקוראים