אז מה אם מעתיקים ממך, קחי את זה כקומפלימנט!
התגובה הזו, שנכתבה בידי אישה שמנסה לעודד אישה אחרת שיצירתה ומקור מחייתה מועתקים ממנה ונמכרים כמוצרים מקוריים, אופיינית כל כך שאני חייבת להתייחס אליה.
לאחרונה כתבתי על התנהלות עסקית קלוקלת של עסקים קטנים בבעלות נשים, קרי שיווק אג'נדה. התופעה הזו, של שיווק באמצעות מניפולציה רגשית קיימת ככל הנראה רק בעסקים נשיים הפונים לקהל נשי (המקבילה אותה מצאנו בעסקים גבריים הפונים לגברים היא ההנחה המבזה שכל מה שצריך כדי למכור לגבר המבורגר או חופשה בחו"ל זה ציצים). אני עדין מאמינה שעסקים קטנים שמשתמשים בשיטה הזו עושים זאת מבורות ולא בציניות, להבדיל מעסקים גדולים להם יש צוותי שיווק ומכירות מקצועיים. זה לא עושה את זה טוב בהרבה בעיני, שכן זה מזלת את בעלת העסק בדיוק כמו את הלקוחות שלה. בעלת עסק שמאמינה במוצר לא צריכה לשווק אותו באמצעות פניה לרגש של לקוחות פוטנציאלים. הפניה לרגש מעידה, בעייני, על חוסר בטחון עצמי וחוסר הבנה עסקית ולשני אלה אין מקום בעולם העסקים. כל עוד יש נשים שמתנהלות בעולם העסקים כמו ילדות מפוחדות (וברור שיש גם גברים כאלה, אבל לא בהם אני עוסקת כאן) יהיו אינסוף עסקים קטנים שקמים ופושטים רגל כל שנה. מי שמקימה עסק בלי ללמוד לפני כן, בפורמט כזה או אחר, אין לנהל עסק צפויה להיכשל אלא אם נס כלשהו יציל אותה ויחזיק אותה מעל המים מספיק זמן עד שתלמד בדרך הקשה.
אבל על זה כתבתי כבר, ומטרת הרשומה הזו לעסוק בהעתקות.
תעשיות היצירה והאופנה פרוצות לחלוטין להעתקות, ככל הנראה. העובדה היא שברגע שבית אופנה מוביל אחד יוצא עם מוצר כלשהו שהופך לטרנדי, כל רשתות האופנה הבינלאומיות והמקומיות מחקות אותו תוך פחות משבוע. זארה מוציאה חיקויי שאנל, קלואי וסטלה מקרטני מדי שבוע ועדין לא נתבעה על כך. H&M מעתיקים כל טרנד קיים ומייצרים אותו במזרח בגרושים. באיביי תוכלו לקנות תיקים שנראים בדיוק כמו אלה של המעצבים האהובים עליכם באלפית המחיר. האם זה אומר שהעתקה היא לגיטימית? והאם כשמעצבת אופנה ישראלית מעתיקה ממעצבת ישראלית אחרת דינה כדין זארה שמעתיקה משאנל? לשאלה הזו יש שתי תשובות בעיני - האחת מוסרית והשניה עסקית.
מבחינה מוסרית אני רואה בזה פסול. העסקים הקטנים בישראל נוהגים לדבוק זה בזה. חנויות הספרים העצמאיות מאוחדות במאבקן נגד רשתות הספרים המונופוליסטיות ובעלי המכולות מאוחדים במאבקם נגד רשתות השיווק. מעצבות האופנה הקטנות בארץ, לכל הפחות אלה הפועלות בתחום המוכר לי היטב של "מידות הבינים" או איך שלא קוראים לזה היום, עובדות ביחד כבר מספר שנים במטרה לקדם את האג'נדה העסקית והמוסרית שלהן ולהזין את התעשייה הקטנה והנאבקת הזו בחמצן (יענו, כסף).כשאני גונבת את הערך הייחודי של חברי לקבוצה אני למעשה מוחקת אותו ומורידה אותה מרשימת היריבים שלי, אבל מלכתחילה התפיסה של הקבוצה היא שאין יריבות בין חבריה. העתקות פוגעות בסולידריות של קבוצות עסקיות, גם כשהן לא מאוגדות באופן רשמי, וברגע שהקבוצה הופכת לאוסף של בודדים הסוף שלה קרב.
מבחינה עסקית העתקה אומרת שאין לך שום דבר מקורי להציע. כשאתה מייצר מכוניות והמכונית החדשה שלך נראית בדיוק כמו זה של המתחרה מספר אחד תוכל עדין להתחרות איתו ברמות הגימור, הבטיחות, ההנאה בנסיעה והערכים המוספים. כשהמוצר הוא מוצר אסתטי מלכתחילה, כמו בגד או קישוט לבית, אין לו שום ערך מעבר לצורתו. כשאני קונה בגד אני מחפשת אחד משנים - נוחות או אמירה ייחודית. אם מה שאני מחפשת זה נוחות, אני אלך על הפתרון הכי נוח במחיר הכי נמוך ואז להעתקה אין שום ערך מבחינתי כלקוחה. אם אני מחפשת אמירה ייחודית אני לעולם לא אקנה מוצר מועתק. כשזארה מעתיקה משאנל זה מקדם את שני העסקים - לזארה יש אלפי חנויות ברחבי העולם ועלויות הייצור שלה זעירות, הם מוכרים בגדים כמו נקניקיות ומחליפים קולקציות כל שבוע. היום הם מעתיקים משאנל, מחר הם יעתיקו ממארק ג'ייקובס. לבית האופנה העילית ממנו הם מעתיקים זה רק עוזר, כי הלקוחות האמיתיים שלהם, אלה שמוציאים אלפי דולרים על בגד ומצפים ממנו להיות סמל סטטוס או פריט ייחודי לחלוטין, לא באמת אכפת שמנסים לחקות אותם. אם שאנל תרוויח לקוח חדש אחד ממוצר שהועתק בידי זארה ונמכר באלפי עותקים, זה כבר היה שווה לה כלכלית לטווח הרחוק. זה לא עובד ככה בתעשיית העסקים הקטנים, בה ברור לחלוטין מה המקור ומה העותק.
אני מאמינה שעלינו, לקוחות העסקים הקטנים האלה, להיות צרכנים חכמים המפעילים שיקול דעת ניכר במהלך הרכישה. כפי שלא אקנה ממי שמשווקת לי באמצעות פניה אל הרגש כך לא אקנה ממי שמוכרת תחת שמה לי סחורה שמישהי אחרת עיצבה. כפמיניסטית וצרכנית מושכלת אני לא מוכנה לעודד העתקות מחד ולא מעוניינת לקנות מוצרים יקרים (הלא אין תמחור זול בעסקים קטנים) נטולי ייחודיות. אני לא רוצה שביתי או גופי ייצגו בעלת עסק חסרת כבוד, סולידריות או אמירה.
העתקה אינה "קומפלימנט" העתקה היא הפרת חוזה, גם אם לא כתוב, בין בעלי עסקים לבין עצמם ובין בעלי עסקים ללקוחותיהם. את המלחמה החוקית במעתיקנים אני משאירה לבעלות העסקים. מה שאני מנסה לעשות הוא לעודד את קוראותיי וקוראיי לנהוג במוצרי צריכה בדיוק באותו האופן בו למדנו להתייחס למזון בעשור האחרון. הצרכן הישראלי למד לא לקנות מוצר מזון לפני שהוא בודק את רשימת המרכיבים ובורר מה הוא מוכן להכניס לגוף שלו ומה לא. אני מבקשת מכם להפנות את אותה תשומת הלב לרכישות האסתטיות שלכם. להימנע מעידוד מעתיקנים ומקניית מוצרים מועתקים מחד ולתמוך בבעלות העסקים שנלחמות במעתיקנים מאידך. כולנו נרוויח מזה בטווח הרחוק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שאלות? תגובות? רגשות חיוביים לגבי טחינה מלאה או רגילה? שתפו אותי ואת הקוראים