יום חמישי, 17 במאי 2018

כמה מילים על שיימינג

אינסוף חארות יש בעולם, ולי היה ה"עונג" לפגוש רבים מהם במהלך חיי. חארות מתעללים, חארות שקרנים, חארות רמאים וחארות פתולוגיים ממש. מאחר וכך, אין דבר שחשוב לי יותר בחיי מלא להיות חרא בעצמי. בפעם ב שאני תופסת את עצמי מעוללת עוול בא לי למות, וזו לא מטפורה. אתמול אחר הצהרים רציתי למות. למזלי, אני מוקפת חברים שקפצו מיד אל הדגל ודאגו להוציא אותי מהבור אליו נפלתי באמצע יום עבודה רגיל לכאורה, כך שאני עדין כאן כדי לספר לכם על זה. הקוראים הוותיקים פה יודעים שלפני כשלוש שנים ערכתי קמפיין מימון לבלוג. הקמפיין הצליח מעל המצופה אבל במהלכו נפלתי לדכאון קליני ועד שהגיע הזמן לתת לתורמים את התמורות שלהם בקושי תפקדתי. כתוצאה מזה, אנשים שהיו אמורים לקבל תמורה חודשיים לאחר סיום הקמפיין קיבלו אותה באיחור, שבכמה מקרים הגיע ליותר משנה. הקפדתי לעדכן את התורמים במהלך התקופה הזו אבל ממגוון סיבות, טכניות ונפשיות, היו מעטים שנפלו בין הכסאות ומעולם לא קיבלו את התמורה שלהם. בעולם בו אני בוחרת לחיות, זו עוולה. לפני כמה שבועות העליתי, כמנהגי מדי פעם, כמה פריטים מארוני למכירה בדף הפייסבוק של הבלוג. קיבלתי הודעה פרטית ממישהי שכתבה שתרמה בזמנו לקמפיין המימון ולא קיבלה את התמורה וביקשה את אחת השמלות במקום התמורה שלה. כמובן שהסכמתי. מאחר ועכשיו, כמו אז, אני בגל דכאון המשלוח התעכב והתעכב. להבדיל מאז, אני בדכאון בתפקוד גבוה אז אני כן מצליחה לעבוד, להפגש עם אנשים ולהכריח את עצמי ללכת לאימון טניס גם כשכל מה שאני רוצה זה שיעזבו אותי בשקט כדי לשבת על הספה עם בובת הנפוחתן המדוכא שלי, מיקולאש. ללכת לדואר, לעומת זאת, או לשלם חשבון חשמל לפני שתגיע התראה שניה על ניתוק או למלא את הטפסים שקיבלתי לפני חודש והם הדבר היחיד שעומד ביני לבין קבלת הדרכון הגרמני שלי, את זה אני לא מצליחה להביא את עצמי לעשות.
מיקולאש
אותה גברת שלחה לי מספר הודעות במהלך השבועות שחלפו, על מרביתן עניתי אבל על האחרונה לא, מאחר ולא מצאתי את הכח הנפשי להכנס לדף של הבלוג ולהתמודד עם זה שאני מאכזבת אנשים. כל יום אמרתי לעצמי שמחר אשלח את החבילה שמונחת ליד הדלת וכל יום לא היה לי כח לעשות את זה והתאכזבתי מעצמי שוב. אקיצר, אתמול אחר הצהרים שלחה לי חברה צילומסך מקבוצה בה היא חברה, בו אותה גברת קוראת לקוראות להיזהר מהרמאית שרונה ראובני, שרימתה אותה לא פעם אלא פעמיים. הלב שלי נפל למכנסיים כשראיתי את זה. כשמשמיצים אותי סתם, למי אכפת. אבל כשמשמיצים אותי בצדק? כאן, כאמור, בא לי למות. כל עוולה שעוללתי למישהו אי פעם הצטרפה למצעד ספונטני וקולני להחריד של שרונה את כשלון ולא ראיתי כלום פרט לכל האנשים שאי פעם אכזבתי, כל החולשות עליהן אני פשוט לא מצליחה להתגבר ובושה. כמויות כבירות של בושה. גדולות כל כך שהרגשתי שאני נקברת תחתן. למזלי, אני לא מי שהייתי לפני שנה או לפני עשור, ולכן עשיתי שני דברים כדי לעזור לעצמי. הראשון היה להכנס לדף של הבלוג, לבקש ממנה את מספר חשבון הבנק שלה ולהעביר לה את סכום התרומה המקורי שלה פלוס ריבית גבוהה משמעותית מזו שהיתה מקבלת לו היתה סוגרת את הסכום בפקדון לשלוש שנים. הדבר השני, היה לשתף את חבריי בבושה שלי, כי ההפך מבושה זה שיתוף. הגברת הודיעה לי שהיא מוחקת את הפוסטים המשמיצים (מסתבר שהיו שלושה כאלה בקבוצות שונות) אבל סרבה לפרסם עדכון לפוסטים המקוריים, כך שההשמצה תמשיך (כדרכם של פוסטים באינטרנט) לחיות לנצח ואני אצטרך להתמודד עם השלכותיה לנצח. חשוב לי להבהיר, שאני לוקחת אחריות מלאה על מה שקרה. אחד הדברים שהתבררו אתמול בלילה הוא שיש אנשים נוספים שלא קיבלו את התמורות שלהם - יש תמורה אחת שמעולם לא הכנתי ויש אנשים שהחבילות שלהם הלכו לאיבוד בדואר ומעולם לא הודיעו לי. את הערב ביליתי בלהחזיר כסף לאנשים ואם יש בין הקוראים כאן אדם נוסף שלא קיבל את התמורה שלו לקמפיין, שיודיע לי ואשלם גם לו או לה. עם זאת, אני חיבת לומר שאני כועסת מאד שאותה גברת הלכה בדרך של השמצות ואיומים. היו לה שלוש שנים להתלונן שלא קיבלה תמורה. אם זה היה קורה לי, הייתי פונה לבעל הקמפיין ואם לא הייתי מקבלת ממנו תשובה מספקת, מתלוננת לפלטפורמה בה הקמפיין רץ (מימונה, במקרה שלי). הם כבר היו דואגים להחזיר לי את הכסף ולקבור את בעל הקמפיין טוב טוב. להשמיץ אדם (בפרט שהיא ידעה שאני בדכאון, כי כתבתי לה את זה והיא ענתה שהיא מטפלת נפשית והיא מבינה מה עובר עליי) זו תמיד האופציה האחרונה. שיימינג לא משיג כלום חוץ מהמילה על שמה הוא קרוי - הוא מבייש את האדם שבמרכזו, ובושה היא האמצעי היעיל ביותר להפוך אדם מדוכא לאובדני. זו התנקשות ממוקדת בערך העצמי של בנאדם. אם הייתי צעירה יותר, חלשה יותר או בודדה יותר הייתי עכשיו בחופשת מחלה בבית, מייבבת מתחת לשמיכה, או גרוע מכך. כשכל הסיפור הזה התגלגל אתמול בערב, הרצתי בראש מגוון אפשרויות לחיסול הרגשות הקשים, שכללו כל דבר בין השתכרות לעישון לקפיצה ממרפסת המטבח שלי. במקום זאת, נשארתי לעבוד עד מאוחר, כדי לשקם קצת את הערך העצמי שלי, ואז נפגשתי עם חברה ואכלתי פירה. אבל אני בת 42 ואת ההזדמנות שלי להתאבד פספסתי כשאמא שלי מתה בייסורים. אם לא התאבדתי כשאבדתי את אמא שלי, אין סיכוי שאני אתאבד כי מישהו פרסם עליי באינטרנט משהו נכון. אחד הדברים שחברים כתבו לי בעקבות השיתוף הוא שגם מי שלא קיבל את התמורה שלו השיג את מטרתו בהשתתפות בקמפיין והיא לגרום לי להמשיך לכתוב בבלוג. אני לא מקבלת את זה ותגובתי היתה אבל כבר שנה שאני בקושי כותבת משהו. אז הנה משהו קטן טוב שיצא מכל הסיפור המבאס הזה, כתבתי רשומה. וגם הצלתי את הדימוי העצמי שלי, לפחות עד השיימינג הבא.

12 תגובות:

  1. אני מתגעגעת לרשומות השנונות שלך ומאחלת לך לשוב לאיתנך ולפרסם כמו בעבר. חג שמח וטעים !

    השבמחק
  2. כואב לחוות את זה. ונהדר ששיתפת. אני אשמח לעזור לך עם הטפסים לדרכון הגרמני. אני חיה בברלין ורק היום דיברתי עם 5 משרדי עיריה שונים בנסיון לדוג איזה טופס. אז ממש אשמח אם אוכל לעזור.

    השבמחק
    תשובות
    1. המון תודה! רב התהליך מאחורינו (חלק מהמשפחה כבר קיבל דרכון השבוע), זה רק הטופס מרובה העמודים הארור שכל פעם שאני מסתכלת עליו בא לי לעשות כל דבר אחר פרט ללהתמודד איתו.

      מחק
  3. אני כל כך מצטערת שעברת את זה (גם אם תופעת הלוואי היא קיומו של פוסט חדש בשבלוג אם תעשי חיפוש גוגל על שמי תגלי שלפני כמעט עשור, בלוגרית קצת לא חביבה, חשפה מייל לבבי ששלחתי אליה בהצעה לסקר מוצר חדש. אני זוכרת עד היום את החוויה הלא נעימה הזו, וחושבת שהיא הייתה יכולה לפעול בכל כך הרבה דרכים אחרות.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה יעל יקירתי. אני מודה שאני ממש לא מתגעגעת לימיי כבלוגרית מובילה. ההתנהלות מול בלוגריות אחרות ושאר בעלי ענין ניקנקה לי את הנשמה וגם תסכלה את הקוראים. עכשיו הרבה יותר נעים לי (ואני מקווה שגם לקוראים).

      מחק
  4. נשמע שדווקא שיימינג היה הפתרון המושלם כי גרם לך סופסוף לתקן את העוול ולמצוא פתרון שלא כולל ללכת לדואר ולהתעלם ממנה.
    כאילו, אם כל כך קשה לך שאנשים יודעים איך את באמת מתנהגת, אולי הפתרון הוא שתתנהגי אחרת? (למשל אל תציעי לשלוח לאנשים חבילות אם את לא מסוגלת ללכת לדואר)
    ובתור מישהי שפישלה איתה פעמיים, את באמת מאשימה אותה שלא התריעה בפניך מספיק מוקדם?! דווקא נשמע שהיתה הכי מבינה ומפרגנת, ואת הרשית לעצמך להתנהג לא יפה כל עוד זה לא גבה מחיר ממך.
    חוצמזה, היא באמת לא אחראית למצב הנפשי שלך. את אחראית למצב הנפשי שלך. קחי אחריות על עצמך. קשה לך שאנשים זרים באינטרנט חושבים שאת לא אמינה? אז תפסיקי למכור באינטרנט ולא לשלוח. זה בוחן מציאות. לא טרגדיה.

    השבמחק
    תשובות
    1. הרשיתי לעצמי להתנהג לא יפה כל עוד זה לא גבה ממני מחיר? החמל והאמפטיה שופעים ממך כמו נהר. הסיבה היחידה שאני עונה לך היא כי לא נראה לי מצפוני למחוק את התגובה שלך, חופש הדיבור וזה. אבל מה שאת אומרת גולש מעליי כאילו הייתי ביבי ואת היית הארץ.

      מחק
    2. ואני מאחלת לך שלעולם לא תגיעי למצב בו מישהו יגיד לך "לקחת אחריות על עצמך" כשתהיי במצב נפשי קשה, שלא לדבר על מצב בו את תאשימי את עצמך בחדלות האונים שלך (שזה, אגב, מצב קלאסי בדכאון). בחיי, את נשמעת כמו בוגרת הומניקיישן בת 22.

      מחק
    3. קודם כל ממש תודה שענית, אני הכי מעריכה את זה!
      והכי לא הבנת אותי, אני באמת שופעת חמלה ואמפתיה לסיטואציה. נניח לכמה לא נעים הבחורה הזאת עשויה להרגיש אם תגיע לרשומה הזו בבלוג הממש ציבורי שלך. כאילו, זה מה שהיא קנתה בהתחלה לא? תמיכה בכתיבה שלך. ואז היא תגיע לרשומה שעושה לה שיימינג כדי להסביר כמה שיימינג זה לא בסדר.

      באשר ללקיחת אחריות, זה שיש לך דיכאון (שלגמרי לא באשמתך), לא אומר ששום דבר אף פעם לא יהיה באשמתך. זה היופי בקונטקסט. ואת הרי בעצמך כתבת, שם למעלה בתחילת הרשומה, שיצאת אסהול. אז קחי אחריות על זה, זה לא השיימינג שהפך אותך לאסהול.

      מחק
  5. שרונה, אני כל כך מצטערת על החוויה הלא נעימה שלך. האישה הזאת התנהגה בצורה נוראית.

    אני מקווה מכל הלב שתרגישי טוב יותר בהקדם. אני כל כך אוהבת את הבלוג שלך וקוראת אותו כבר שנים, מקווה שיהיה לך את הכוח והכי חשוב את החשק להמשיך לכתוב.

    השבמחק

שאלות? תגובות? רגשות חיוביים לגבי טחינה מלאה או רגילה? שתפו אותי ואת הקוראים