יום שני, 28 בינואר 2013

חולצות בשרותים ומכירה ביתית

שולם עליכם חתיכים וחתיכות! ודאי שמתם לב שמשהו עובר על השבלוג. ובכן אני מנסה כל מיני עיצובים חדשים, כך שסביר בהחלט שדברים ישתנו פה בימים הקרובים. העיצוב הנוכחי לא מוצא חן בעיני, כך שעוד עבודה לפני. העיצוב מחדש של דף הבלוגים בפייסבוק ממש מוצלח ואני מאד מרוצה ממנו. את השרונית החדשה איירה עדי אלקין, מאיירת מוכשרת וחברה טובה. את העבודה בפועל על הפייסבוק והשבלוג אני עושה, כך שלא ניתן להאשים אותה במצבו הנוכחי (וטוב שכך).


השבוע לבשתי שתי חולצות. לא בו זמנית כמובן, אלא יום אחרי יום. וגם צילמתי אותן, בשרותים של העבודה.

הראשונה היא חולצה עם יזנוב עצבני מניאק של דריה שועלי מקום איל פו. מאד נהניתי ממנה, היא רכה ונעימה ונוחה ומוזרה דלוקס.


השניה היא חולצת הפפלום הראשונה שלי, מאסוס. היא מידה 18 שזה קצת גבולי במקרה שלה (השרוולים די צרים) וכבר הזמנתי לי עוד שתים במידה 20, פשוט כי זה נורא נעים לי ועשוי 100% כותנה כמו שאני אוהבת.


חוץ מזה, ביום שישי מ-9:00 עד 17:00 אני ועוד כמה עורכים מכירה ביתית ביד אליהו בתל אביב. אני מוכרת הרבה דברים שהיו במחסן ואין לי בהם צורך (קישוטים לבית, כלי אוכל חדשים ווינטג', תכשיטים, קצת בגדים ואביזרים) וחברתי חני, שרזתה המון, תמכור שמלות בסגנון וינטג' שלבשה במידות 46-52. יהיה דיסקו חצילים אז בואו בהמוניכם. פרטים נוספים והרבה תמונות של פריטים למכירה תמצאו פה (וגם תוכלו לבקש לשמור).

יום ראשון, 27 בינואר 2013

שמנה בלי כיסים

ביום שישי הגעתי לאימון טניס עצבנית ובלי כיסים, כרגיל. בשלב כלשהו שאל אותי המאמן שלי למה אני עצבנית ולמה אני אף פעם לא באה עם כיסים (צריך כיסים כדי לשמור כדורים להגשה). אז סיפרתי לו, תוך כדי ניסיונות לצלוף בו עם חבטות עצבניות במיוחד, מה עשיתי לפני השיעור.

לפני השיעור נסעתי לנמל תל אביב עם חברתי המתחתנת. אחרי שאכלנו ארוחת בוקר מפנקת ונשמנו אויר ימי מרענן הסתובבנו לנו בשוק ובין החנויות שבנמל. אחת החנויות שקרצו לי עוד לפני ארוחת הבוקר היא חנות גדולה של אדידס. מאחר ואני די מיואשת מהסיכויים לקנות בגדי ספורט מקצועיים במידה שלי החלטתי שלא מענין אותי כמה זה עולה, אני אקנה לי שם משהו איכותי כי נמאס לי להזיע בבגדים מבאסים וסינתטיים.

המבחר בחנות יפהפה וצבעוני כל כך, אבל בלטו לעיני שני קולקציות מדהימות ביופין - סטלה מקרטני לאדידס, קולקציה כללית 2013 וסטלה מקרטני לאדידס קולקצית טניס 2013. בחנות היו פריטים משתי הקולקציות במידות 2XS, XS, S ו-M (כן, גם אני בחיים לא שמעתי על 2XS עד יום שישי). אפילו L לא היה, שלא לדבר על XL (שאני מודה שאיני בטוחה שקיים בקולקציה הזו). ולמה אני כל כך נעולה דוקא על סטלה מקרטני אתם שואלים? 

כי אלה הבגדים שהייתי יכולה ללבוש לאימון טניס לולא הייתי שרונה ראובני.


הצילומים מפה

הצילום מפה
תשמחו לשמוע שהמצחייה בתמונה אשכרה עולה עליי, ואכן קניתי אותה אתמול

ואלה הבגדים שהייתי לובשת לאימון טניס, אם הייתי שרונה ראובני.

אני לובשת
כובע מלמטייל
טישרט מהוה שלא ממש סופג זיעה
טרנינג מחנות כלשהי בסנטר
נעלים של אדידס

איזה כיף לי, אש יא באבא

המוכרים בחנות היו פחות מאדיבים כלפי, בואו נגדיר זאת כך. לא מפתיע לנוכח זה שאני שמנה וכן מפתיע לנוכח זה שנעלתי נעלי טניס עם לוגו אדידס בורוד זוהר שרואים מקילומטרים. הציעו לי, כרגיל, מכנסי טניס מקולקציית הגברים במידה XL וכשאמרתי שאני לא רוצה עזבו אותי לנפשי. בסוף קניתי את המצחיה הלבנה של סטלה ובזמן ששילמתי הסתכלתי על דוכן התחתונים הספורטיביים (אל תשאלו אותי) שבדרך לקופה שם נתלו זה לצד זה תחתונים במידה XS לנשים ותחתונים במידה 2XL לגברים. אותי זה מרתיח. גם המאמן שלי כעס מאד ואמר לי לכתוב להנהלה האמריקאית של הרשת לדרוש שיספקו לסניפים בישראל את ההיצע המלא שיש בארצות הברית. אמרתי לו שאעשה את זה.

אבל בואו נעזוב את אדידס, אני באמת לא בטוחה מה טווח המידות האמריקאי שלהם כי באתר שלהם אין מידות. אבל נייקי, הם מייצרים קולקצית טניס (וגם כללית) למידות גדולות ויש שם חצאיות טניס במידה 3XL שאני יכולה לשחות בהן. אז למה בחנויות הישראליות שלהם יש בגדי ספורט לנשים במידה L אבל לא את ה-XL שלא לדבר על יותר מזה?

אודליה, מפורום אופנה מלאה בתפוז, המליצה לי על חנות בשם Z Sport שמוכרת בגדי ספורט במידות גדולות (סיפרו לי שיש 5XL) ואף נותנת 10% הנחה לחברות הפורום. נסעתי לשם לפני כמה שבועות ומדדתי בשמחה כל מה שהיה במידה 2XL כולל מכנסים קצרים וכמעט כל מה שמדדתי היה קטן עליי. יצאתי משם עם זוג אחד של מכנסי ספורט שחורים (כרגיל) בלי כיסים, אבל מחמיאים למדי, שלוש חזיות ספורט צבעוניות (יש להם מבחר גדול בתחום הזה) ושתי עליוניות עם ריצ'רץ'. אני לא מאמינה שהבגדים האלה עשוים מבד מיוחד לספורטאים אבל זה מה שנאמר לי. מבחר המכנסים היה קטן מאד ואני קניתי את הגדולים ביותר, כך שאין סיכוי שמישהי שמנה ממני תמצא שם בגדים במידה שלה. סה"כ, מאכזב כי אין שם שום דבר שלא מוצאים בחנויות בקומה התחתונה של דיזינגוף סנטר. למי שמעוניינת לנסות, החנות נמצאת מול הקניון איילון בצמוד לספורט ורטהיימר עודפים. ברחוב כנרת 15, בני ברק טלפון 03-5700629.

לסיכום, שוב אני לא מוצאת בגדי ספורט נורמלים במידה שלי. וכשאני אומרת נורמלים אני מתכוונת ראשית כל למקצועיים (בדים נושמים, גזרה נושמת, פתחי אוורור, גזרה וכיסים שמתאימים לסוג הספורט וכולי) ורק אחרי כן לצבעוניים, יפים ומפנקים. מספיק קשה לעשות ספורט עם 30 קילו עודפים גם בלי לעשות אותו בבגדים שמכבידים עליי במקום להקל עליי. הידיעה שבארצות הברית הייתי יכולה לקנות מה שבא לי ובישראל אני לקוחה סוג ז' מתסכלת במידה מדהימה ממש. במהלך השבת עשיתי חיפוש מטורף באינטרנט והצלחתי למצוא חנות אמריקאית ששולחת לישראל בגדי ספורט מקצועיים במגוון מידות, אך בעלות גבוהה. עשיתי מהם הזמנת טסט אתמול, אז אנא התפללו איתי שהמידות אכן יתאימו לי.

לסיכום איגור, מאמן אהוב שלי, בפעם הבאה שאתה רואה אותי אל תשאל אותי שוב למה אין לי כיסים במכנסיים ובמקום זה חזור על המנטרה "התלמידה שלי שמנה, התלמידה שלי שמנה, התלמידה שלי ממש ממש שמנה".

יום חמישי, 24 בינואר 2013

שרבוטים

במסגרת מקצה השיפצורים של שנת 2013 חזרתי לעדכן את בלוג היצירה שלי ואני מתכוונת לעדכן אותו בתדירות גבוהה בהרבה מעכשיו (לא קונץ גדול, כי לאחרונה עדכנתו אותו פעם בשנה). אתם מוזמנים בהמוניכם להתעדכן, לעקוב ולהגיב.

לאחרונה הגיע לי הגלקסי S1 הישן שלי עד לפה ^ והחלפתי אותו בסמסונג Note, מיני טאבלט שאני מאד מחבבת. יש לו מצלמה טובה ומסך מצוין והוא מגיע עם סטיילוס קטן שמעורר אותי לצייר, לראשונה בשנתיים כמעט. אני משתמשת בתכנת הפתקים הסטנדרטית של המכשיר ומצליחה להגיע איתה לתוצאות מספקות למדי, בהתחשב בגודל המסך. הציורים עצמם תיכוניסטיים משהו אבל אחרי שנתיים של קפאון יצירתי מוחלט אני מרוצה מהם. אז הנה כמה שרבוטים מהשבועיים האחרונים, בגודלם המקורי, ושיהיה לכם סופש נעים.



יום שני, 21 בינואר 2013

בחירות בפתח

אני לא אוהבת לנהל דיונים פוליטיים בפומבי, אבל לקראת הבחירות מחר החלטתי לצאת מהארון ולספר לכם שאני מאד מודאגת מהעתיד שצפוי למדינת ישראל ומשיחות עם חבריי בימים האחרונים עולה תמונה עגומה מאד שנכונה לכולנו.

אני פוחדת כי הדור שלי ודור הילדים שלנו לא יוכל להרשות לעצמו את איכות החיים של הורינו. הם רכשו דירות בתקופה שבה האינפלציה חגגה והמשכנתאות היו שוות גרושים. הם שיחקו אותה כשהיה אפשר וזכו בפרסים כתוצאה מזה. לנו האפשרות הזו לא קיימת. רובנו נרכוש דירות רק אם נקבל את הכסף ממקור חיצוני (ירושה או מתנה מהורים אמידים) כי יקח לנו עשרות שנים לחסוך סכום התחלתי לקבלת משכנתה, וגם אז ספק אם נעמוד בה. לבני המעמד הבינוני של היום לא יהיו דירות להוריש לילדינו.

אני פוחדת כי מחנכים אותנו מגיל אפס להיות צרכנים ואנחנו רק רוצים ורוצים ורוצים עוד כל הזמן. ילדים בני שלוש מזהים מותגים ודורשים אותם וההורים נסחפים אחריהם כדי לרצות אותם. אנחנו כלי משחק בידים של אנשים יותר חכמים ופחות טובים מאתנו ואנחנו מתעקשים להמשיך להתעלם מכך ולרצות עוד. אנחנו משרתים אינטרסים של תאגידים במקום את האינטרסים של עצמנו.

אני פוחדת כי המפלגות השונות מעודדות אותנו להתפלג יותר ויותר ולשנוא אחד את השני במקום לדרוש יותר מנבחרי הציבור שלנו. בני המעמד הבינוני עובדים יותר מדי שעות, וכשאנחנו מתלוננים שאין לנו אפשרות להנות מהכסף שאנחנו מרוויחים מאשימים אותנו שאנחנו בורגנים, מנותקים מהעם ושאנחנו צריכים להכיר תודה על מה שיש לנו כי יש כאלה שאין להם את זה. בדרום היו אנשים ששמחו לאיד כשנפלו טילים בתל אביב. במקום שנחבור יחד להבטיח רמת חיים טובה יותר לכולנו, משיחי שקר מכל קצוות הקשת הפוליטית נעמדים על ארגזים שונים ומשונים ומחממים מגזרים שלמים בחברה אחד נגד השני ואנחנו משחקים את המשחק.

אני פוחדת כי האחריות המלאה לחינוך הילדים מונח היום על כתפי ההורים בלבד, כי מערכת החינוך קרסה ולא יכולה להתמודד עם חינוך לערכים ומתן השכלה רחבה לתלמידיה. אני פוחדת שמאחר ואף אחד לא לימד אותנו איך להיות הורים, לא נותר לנו אלא לעשות את המקסימום שאנחנו יכולים ולקוות שזה מספיק בשביל להניב דור איכותי שישאף לשינוי ויפעל להשגתו. דור שיציב אותנו שוב ברף אחד עם מדינות המערב המתקדמות וידרוש ממנהיגיו אמינות וערכים חברתיים. וחלק ניכר מאתנו לא יודע איך להתמודד עם האתגר הזה שגדול עליו.

אני פוחדת כי הדור שגדל פה לא זוכר את תקופתו של רבין. לא שרבין היה מושלם, רחוק מכך, אבל תקופת שלטונו התאפיינה ברוח של תקווה אותה הצעירים של היום לא מכירים. הם נולדו לתוך היאוש של רצח רבין והשנים שלאחריו והם לא יודעים איך זה מרגיש להרים את הראש ולחוש את הרוח נושבת על פניך ואת אור השמש מחמם אותך. היאוש שמאפיין אותנו היום חובק את כלל אוכלוסית ישראל - ספרדית ואשכנזית, ימנית ושמאלית, גברים ונשים. כולם מרגישים נדפקים, מרוקנים, עייפים, שבורים, מאוכזבים, מפוחדים מהעתיד לבוא. אני בספק אם ניתן למצוא בישראל אדם בוגר ששמח ממצב המדינה. ממצבה הבטחוני, הבריאותי, התרבותי, החינוכי. 

אני פוחדת כי אמצעי התקשורת שלנו מייצרים תכנים רדודים שלא מעודדים דיאלוג אמיתי או חשיבה אינטילגנטית משום סוג. ילדים היום רוצים להיות מפורסמים. למה? סתם. או כדי לקבל צומי. או כדי להרגיש חשובים. או כדי שיהיה להם שבב סיכוי להרויח הרבה כסף ולקנות כל מה שבא להם לקנות. התכניות, המופעים וההצגות אליהם הורים בני דורי חושפים את הילדים שלהם יוצרים דור של צרכנים מטומטמים שחושבים בתלם. הטקסטים הביקורתיים שלמדתי במבוא לתקשורת המונים ונראו לי מגוחכים והו כה דרמטיים כשהייתי סטודנטית בת 21 מתארים את ערוצי תקשורת ההמונים הישראלים של היום בדיוק נמרץ. אפילו תכניות הסאטירה הן פוליטיקלי קורקט (כלומר, אינן יכולות להציע תכנים מהפכניים).

אני פוחדת שדור הילדים שלנו יגדל להיות מיואש וילמד להוריד את הראש ולנשום עמוק ולהמשיך לסחוב כי זה מה יש. הילדים שלהם ילחמו שוב, מתוך אנטי לדור הוותרן של הוריהם, אבל בשלב הזה אנחנו כבר נהיה קבורים עד הראש בתוצרי היאוש התהומי של הדור הקודם. בקיץ הקודם צעדו מאות אלפים ברחובות ודרשו שינוי. מה יצא מזה? הבטחות ריקות, כלום בפועל ועוד יאוש.

אני פוחדת כי ליברליזם מקושר אך ורק עם השמאל הפוליטי, והשמאל הפוליטי שווה בעיני רבים מבני עמנו לחוסר פטריוטיות. אמונה באל הפכה כבר מזמן לתירוץ לדרוס את כל מי שלידך. גם האתאיזם הפך קדוש. פנאטים דתיים מכל סוג ומין (נוצרים, יהודים, מוסלמים, סיינטולוגים, מה שלא יהיה) מכתיבים איך נחיה ואנחנו (ניחשתם נכון) מורידים את הראש וסוחבים בשם הסטטוס קוו והויתור העצמי הזה שאנחנו כל כך מורגלים אליו כבר. בתוך הנורמה הפוליטית כולם משתלחים בכולם אבל אף אחד לא מוכן לעמוד מול הקיצוניים ולהודיע להם שאנחנו לא מוכנים לשחק איתם.

הימין והשמאל מיואשים באותה המידה. אף אחד לא מרוצה פה, פרט אולי לכמה אילי הון וכוח שמרויחים מהבינוניות שלנו. הסיכוי לשינוי קטן והולך אבל הוא עוד קיים וימשיך להתקיים כל עוד ישראל דמוקרטית. הבעיה היא בנו, שאנחנו עייפים ומדוכאים ובמצב הזה קשה לפעול. לכן אני קוראת לכם, איפה שלא תהיו ותהיה הבחירה שלכם אשר תהיה, ללכת להצביע גם אם אין מפלגה שמייצגת את דעתכם בשלמותה, כי אחרי הכל לא קיימות מפלגות מותאמות אישית (וגם אם היו, כל אחת היתה מקבלת קול יחיד). אני הולכת להצביע למפלגה שלא תואמת בדיוק את דעותי המדיניות, אבל מייצגת נאמנה את דרכי הרוחנית, החברתית והתרבותית ושחבריה הוכיחו את עצמם כאמינים לאורך השנים מבחינתי. ברור לי שיהיו בכנסת מספיק מי שיאזנו אותם מבחינה בטחונית ולכן זה מספיק טוב בשבילי.

לכו להצביע!

יום ראשון, 20 בינואר 2013

שבוע צבעוני

השבוע היה שבוע צבעוני. לפני זמן מה החלטתי שכמה שהמצב רוח שלי שחור יותר, ככה הבגדים שלי יהיו צבעוניים יותר במעין פסיכולוגיה הפוכה שאמורה להפוך אותי לעליזה יותר כשאני לא שמה לב. עוזר? שוין. אבל זה ללא ספק מספק תכנים לשבלוג, שזה גם משהו.

בתחילת השבוע, למשל, לבשתי את השילוב המעודן הבא. 


מדובר בחולצה נחמדה של אסוס, שהיא סווטשירט חמים ונעים אבל קצר ורחב שרוולים שאני אוהבת ללבוש מעל גופיה שחורה עם שרוולים ארוכים. יש עליה דוב אימתני וכל מי שרואה אותה פוחד מאד מאד או משהו. את הצעיף קניתי לפני זמן מה ברזילי תמורת מאה שקלים חדשים ויש עליו עדר זברות בים חומצי. מסתבר שזברות מתות על זה.

ביום שישי צילמתי תמונה נאה של נעלי הטניס שלי על רקע שלכת רומנטית. הקטע הזה של לעשות ספורט בחוץ בערב בחורף לא עובד בשבילי, אני חייבת לומר.


בשבת הלכנו אני וחברותי הסמולניות לבראנץ' הקבוע שלנו ואני החלטתי שאם אלבש שמלה צבעונית לא ישימו לב שלא היה לי כח לחפוף ראש אחרי הטניס. כמו כן גרבתי גרביונים ואת מגפוניי הנאים ביותר.

זהו מיקי ילדה, זהו מיקי

לבשתי סוודר רך משנת טיכו שקיבלתי מהאוכמית, שמלה מדורותי פרקינס שהחלטתי שמגיע לה לצאת מהבית גם בחורף, גרביונים ששכחתי מאין הגיעו ואת מגפוני מיקי. התיק חדש מחנות מגניבה בנווה צדק, שבה קניתי גם את הצמיד\שרשרת עליו סיפרתי לכם.



אז היה צבעוני, והיה אגז בנדיקט בבראסרי, וחברה טובה וקינוח. מה עוד אפשר לרצות? יש לי רשימה ארוכה של דברים, אבל בשלב זה נאמר תודה על מה שיש ונתחיל שבוע חדש. יאללה ביי ותשארו חתיכים!

יום רביעי, 16 בינואר 2013

בוקר וערב

אתמול היה יום ארוך. ביליתי שעות ארוכות בעבודה ובלילה יצאתי להופעה חגיגית של יסמין לוי, הזמרת האהובה עליי ביקום. זה דרש התארגנות הולמת - תלבושת נוחה, רכה ונעימה למשרד ולוק לטיני להופעה של מלכת הלדינו והפלמנקו. אני חושבת שסך הכל יצא לא רע.

תלבושת לעבודה
עליונית אפורה עם קשירה בגב - אסוס
גופיה תכולה - גאפ
צעיף מנוקד כחול וצעיף כסף - Anthropologie
מכנסים - מרקס אנד ספנסר (ישן)
מגפונים - גזית (ישנים)



תלבושת להופעה
שמלה - אלמביקה
עגילים - חנות מוזיאון V&A
מגפים - זמש




אחחח לו רק יכולתי לשלם למישהו כדי שהשיער שלי יגדל כבר. התספורת האחרונה שעשיתי גרועה כל כך ובגלל מזג האויר אין בו תלתל אחד לרפואה וכולו רפיסות עגמומית ומבאסת. תוספות שיער, מצד שני, יקרות מאד וגם עלולות להיות טרשיות להחריד. אם יש למישהי מהקוראות נסיון עם הנ"ל אשמח לשמוע. ועכשיו - פיפי ולישון.

יום שלישי, 15 בינואר 2013

עין תחת עין

את האמנית נטע עמיר אני מכירה מהימים שניהלתי את הצוות הישראלי באטסי והיא היתה אחת האמניות שהצטרפו אליו (או בעברית, שלהי שנת טיכו). נטע למדה עיצוב אופנה ועבדה מספר שנים בתחום לפני שהחליטה לשנות כיוון ולהתמסר לאמנות שלה. היא יוצרת בטקסטיל, צמר ורקמה יצירות שונות ומשונות - חלקן מצחיקות וחמודות וחלקן מרגשות ומטלטלות, כמו החיים.

דיוקן עצמי

לאחרונה יצא לי לבקר בסטודיו החדש שלה במסגרת סדנת בובות קרושה (או סריגה במסרגה אחת) שהעבירה (אחת מסדנאות רבות שהיא עורכת, עליהן ניתן לקרוא בבלוג שלה). הסטודיו עצמו מקסים, מלא אופי והשראה, בדיוק כמו האמנית.




הסורגות סרגו בשצף קצף בזמן שנטע עברה ביניהן, מחלקת עיצות, עוזרת להרים עינים אבודות ואומרת מילה טובה.



באוירה כזו יצירתית וצבעונית אי אפשר שלא לשמוח. בפרט כשכל מיני יזנובי טקסטיל מפקחים על עבודתך ומביאים לך תה ועוגיות.



יצאתי משם בתחושה של עוד ועוד. לשמחתי יש הרבה הזדמנויות ללמוד מנטע, שכן היא מעבירה סדנאות מגוונות של דיוקן ברקמה, סריגה, בובות מגרביים ושאר ירקות (סרוגים). מגוון הדרכים שלה לבטא את עצמה בחומר יצליחו בוודאי לעורר בכם דחפים אמנותיים עצלים. גם אתם, כמוני, תמצאו את עצמכם סורגים מול הטלויזיה בערב, מעשה סבתא. ותכלס, מה יותר מתאים מזה במזג האויר הנוכחי. נכון?


לפרטים נוספים:

הסדנאות של נטע ליצירה בטקסטיל

יום ראשון, 13 בינואר 2013

ערב קסום במיוחד

לפני כשבוע הבאתי הביתה את שארית הארגזים ששמרתי באחסון. כתוצאה מזה הבלגן בבית שלי חוגג (ותאמינו לי, זה ממש לא דיסקו חצילים). מצד שני, יש לזה יתרונות. זכרונות ישנים וטובים צצים פתאום בדמות קלטות וידאו ישנות והטכנולוגיה מאפשרת להפוך אותם לזמינים. בין האוצרות שמצאתי נכללים הבגרות שלי בהתעמלות קרקע (אני מקפצת בטוטו ורוד), סרטי אימה בכיכוב ברביות (ראשים כרותים ומשרתות מבועתות) וקטע ממופע הסיום של לימודי הבובנאות שלי. מאחר טיפה כבוד עצמי עוד נשאר לי, החלטתי לחלוק אתכם רק את האחרון ברשימה. מקווה שתהנו!



יום חמישי, 10 בינואר 2013

מיני תשוויצין

שולם עליכם. הגיע הזמן לתשוויץ, אתם לא חושבים? בטח שכן, ואני יכולה להוכיח כי הנה כמה דברים שקניתי בזמן האחרון.


לאחרונה חשתי מחסור אקוטי בחולצות בסיסיות ארוכות שרוולים. מאחר ואני מכירה רק חנות אחת בישראל שבה אני יכולה לקנות כאלה במידתי הכבירה, ולה קוראים גאפ, מיהרתי לסניף בעזריאלי (בלעחס) וקניתי שלוש. אחת תכולה בהירה והיא בכביסה עכשיו ואלה השתים האחרות.



שתיהן מתערובת של כותנה וסיבים גמישים יותר והן רכות רכות ונעימות נעימות ויש בהן פסים ורודים ורודים שמסנוורים כל בר דעת. הן עלו בסביבות ה-90 ₪ כל אחת ושוות כל שנקל.

את קלאץ' מספר אחד קירדשתי בדורותי פרקינס. הוא מהקולקציה של האחיות קרדשיאן והגיע בשחור ומוזהב, והחלטתי ללכת על השחור.


הוא די קלאסי, וחשבתי שהגיע הזמן שיהיה לי קלאץ' קלאסי קטן (נסו להגיד את זה מהר חמש עשרה פעמים). מחירו 249 ש"ח אם אני לא טועה, וחלק מזה מימנתי באמצעות שובר מתנה שקיבלתי מהם בהשקת הקולקציה. יש לו רצועת שרשרת מוזהבת שאפשר לשלוף בעת הצורך כדי לשאת אותו על הכתף ואני מקווה שיצא לי ללכת איתו בקרוב.

עוד קלאץ' שהגיע בדואר בתחילת השבוע הוא זה של מוסקינו.


ראיתי אותו באסוס לפני כמה שבועות וחשבתי לעצמי שהוא חמוד וממש לא שווה את מחירו (בסביבות ה-270$) אבל אז הוא נמכר בסייל לכריסמס ואז קיבלתי שובר הנחה של 20% עם כפל הנחות, והמחיר שלו ירד ל-100$ ואת זה כבר הסכמתי לספוג. הוא מצופה סאטן אדום וכפי שניקל לראות, מעוטר בדיוקן התאומים (הלא זהים) חידקל ויוחפז.


הוא קטן בהרבה משציפיתי. כל כך קטן שאין טלפון סלולרי בייקום שיכנס אליו, אבל אין סיכוי שאחזיר אותו. הכלבים כל כך חמודים והתיק כל כך מתוק שאני בטוחה שאמצא דרך להוציא אותו לטיולים נחמדים למרות חסרונותיו. גם לו יש רצועת שרשרת מוזהבת שאפשר להסתיר או להוציא.

זוכרים את השקיות שמילאו לי את הבגאז' הקטן ביקום ברשומה הקודמת? ובכן אחד הדברים שהיה בהן הוא התכשיט היפה הזה של זהבית אברהם למותג שלה, זוזי.


את התכשיט ניתן לענוד בכמה דרכים - לגלגל שלוש פעמים כצמיד (היא התאימה אותו במיוחד להיקף פרק היד שלי), לצרף שרשרת חוליות ישרה או מקופלת באמצעה ולענוד אותו כשרשרת באורכים שונים וגם ללכת איתו כחגורה או סרט ראש (מה שחושבתני שלא אעשה). הוא עלה 350 ₪ ומגיע במגוון גוונים של עור. אהבתי אותו כל כך שקניתי גם אחד במתנה ליומולדת של האוכמנית.

בשקית השניה היו קניות ממאיה נגרין שמהיום תכונה זו שלחנות שלה לא נכנסים בלי לזכות קודם בלוטו. יש שם דברים יפים כל כך ולא הצלחתי להתאפק מלקנות לי את העגילים האלה.


וגם את מעיל הגשם המושלם הזה.


הוא מגיע בשלושה צבעים - בז', ירקרק מטלאי ואפור, אבל האריג של כל אחד שונה. הירוק נוקשה יותר, הבז' רך כמו בד של שמלה. האפור רך ונופל יפה, אבל עדין מרגיש כמו מעיל הגשם שהוא ולכן בחרתי בו. הוא יפהפה על הגוף ונראה כמו שמלה משנות החמישים עם טוויסט כי כולו אפשרויות כיווץ (בשרוולים, במותן, בצווארון). את הכובע ניתן לפתוח ולהשתמש בו בצעיף, או לתת לו להשתלשל על הגב בנונשלאנט ובזמן גשם, אפשר להפוך אותו לברדס במגוון אופנים (יש שם הרבה תיקתקים שאפשר לכוונן איך שבא לך). משגע, ויקר יקר (1200 ש"ח אחרי הנחת סוף עונה). הוא קל כמו נוצית ואפשר לקפל אותו והוא בקושי יתפוס מקום בתיק או במזוודה (אידאלי לנסיעות לאירופה). חיפשתי מעיל דק עם ברדס כל כך הרבה זמן, והוא יפה כל כך שלא העזתי לוותר עליו.

נראה לי שזהו. נשברתי והזמנתי מטריה שקופה חלקית מאיביי, נראה לכם אותה כשתגיע. כלומר, אם לא נשקע כולנו קודם במצולות איילון שמאיים ברגעים אלה ממש לנשנש את ביתי כאילו היה כריך גבינ"צ טעים.

יום שלישי, 8 בינואר 2013

הגה מעץ (פְּלוּפּ!)

ביום שישי בבוקר החליט מנוע המכונית שלי שיהיה מגניב לבעבע ולהעלות עשן. למרבה השמחה, הוא החליט את זה בזמן שחיפשתי חניה בחניון כלמוביל בדרום תל אביב, בדרכי לקחת לנסיעת מבחן את המכונית האורבנית החמודה למראה, סמארט מודל Passion. בחיים, כמו בקומדיה, הסוד להצלחה הוא טיימינג.

הסבירו לי שמדובר במכונית עם מנוע 71 כוח סוס, גיר רובוטי חדשני, שני מקומות ישיבה, תא מטען קטן ונוח וגג שמש ונתנו לי מפתח. אמרתי תודה יפה ויצאתי לדרכי, מותירה את מכוניתי המבעבעת והמכחכחת בחניון למהלך הסופשבוע, שתחשוב על מה שעשתה.

הי הי הי הגרפיקאי של מרצדס התבלבל

מדובר במכונית משעשעת ביותר למראה. הישיבה בכסא הנהג נוחה (גם לי וגם לכמה גברים גבוהים ורחבים שבדקו אותה). לישיבה ליד הנהג נחזור מאוחר יותר. חגורת הבטיחות ממש הציקה לי אחרי שעת נהיגה, ואין אפשרות לכוונן אותה. אבל זאת היתה הקטנה בצרות שהמכונית הזאת עשתה לי, שכן הגיר הרובוטי שלה לא ממש מאמין בהחלפה חלקה של הילוכים. למרות שעזבתי את הגז בזמן החלפת הילוך וחשבתי על אנגליה בתקווה שיעבור כבר, נהיגה בתוך העיר הרגישה כמו נסיעה במסלול מכשולים. גם אחרי שביטלתי את המצב האקולוגי שמדמים מנוע בכל רמזור (אחרי אי אלו צפירות מנהגים שעמדתי לפניהם הבנתי שזה חייב להפסק) כל תחילת נסיעה הרגישה כאילו מורה מטורף לנהיגה תוקע לי ברקס פעם בשני מטרים. למעשה נהניתי מהנסיעה בה רק על אילון, כי אז היא לא החליפה הילוכים כל הזמן, וגם אז בקושי הגעתי למאה קמ"ש למרות שדחקתי את דוושת הגז עד הרצפה.

מכונית עם גג גשם

בולמי הזעזועים כאלה גרועים שחציית פסי האטה הרגישה כמו נסיון לדלג מעל ההימלאיה. בנוסף, הקורות האחוריות (שחיוניות להגנה על הנוסעים במקרה תאונה) רחבות כל כך שיש למכונית שטחים מתים ענקיים בחלקה האחורי, ולא יכולתי להסתכל אחורה בנסיעה לאחור לחניה (שזה, אם זכרוני אינו מטעני, לא חוקי). אפילו המזגן תסכל אותי, לא הצלחתי לכוון אותו אליי לא משנה מה עשיתי, ואחרי שיעור טניס בצהרים הייתי זקוקה לרוח קרירה על הפנים.

מכונית לבלוגריות אופנה?? שתים וחצי שקיות והבגאז' מלא!

בשלב הזה התחלתי לחשוד שאולי אני מקור הבעיה, ולכן לקחתי את הקטנטונת לביקור אצל החבר'ה במפגש השבועי של מועדון אלפא רומאו הישראלי. החברים הם נהגים מקצועיים (חלקם גם נהגי מרוצים) ואין ראויים מהם לקחת מכונית לסיבוב נסיון. מיותר לציין שהם כמעט עשו במכנסיים מרב צחוק כשהגעתי, עמדו סביבי במעגל ולעגו לי תוך כדי הצבעה על המכונית ואחיזת בטנם בשאגות צחוק. למעשה, הם נמנעו מלהטיל בי חזיזים רק כי צרחתי "זאת מכונית של היח"צ!!!!".

אני מגיעה למפגש אלפא במכוניתי הזאטוטית 

למרות הבוז הכללי בו התקבלתי, הואילו שניים מהם למחול על כבודם ולקחת אותה לסיבוב. בדומה לי, היו להם דברים קשים לומר על הביצועים של האוטו. הייתי מצפה שהמנוע יניע, הבלם יבלום והגז יגוז אמר אחד מהם ובילה את שארית המפגש בהמהום עליז של השיר מכונית ולה (פְּלוּפּ) הגה מעץ. השני אמר שההגה קשה כמו אבן, הגיר לא עומד בקצב וש"לא היה קונה אותו גם אם היה לו תג ויצור קוראנים והוא היה עולה 59,000 ש"ח".

מראה פנורמית אין. צילום פנורמי יש.

הדגם שאני קיבלתי לסקירה עולה 113,000 ש"ח (הדגם היקר ביותר עולה 144,000 ש"ח ויש לו עיצוב ספורטיבי, מנוע 102 כוח סוס וגג נפתח) מחיר בו אפשר לרכוש מכונית מוצלחת בהרבה ועוד לקבל עודף. מרצדס או לא מרצדס, הסמארט לא מספקת חווית נהיגה מהנה בכלל והיתרונות המרכזיים שמצאתי בה הם הקלות היחסית במציאת חניה (נווה צדק ביום שישי בצהרים, כבר אמרתי?), היותה ידידותית לסביבה (דרגת זיהום אוויר 2) וזה שהיא מושכת מבטים וחיוכים מהעוברים והשבים.

חניה בנווה צדק בצהרי שישי. המכונית שלי לא היתה נכנסת על שני פסים כחולים לבנים

אחרי שהחבר'ה הזמינו אותי לסחלב טעים, נפרדתי מהם עם בטחון מחודש ואצתי רצתי לקולנוע. תא המטען של הסמארט קטן כל כך שבסיום הערב, עם שתי שקיות בתא המטען נאלצתי לנעוץ את תיק הטניס החדש שלי בין הרגלים של חברי שנסע ועליו חבילת נייר טואלט שהחליט שהוא ממש חייב לקנות דוקא עכשיו. מיותר לציין שכל הנסיעה הוא רק חיכה לצאת כבר מהאוטו. כשהוא יצא סוף סוף חשבתי שהוא בא לחבק אותי, אבל בעצם הוא רצה להניח עליי את נייר הטואלט כדי שיוכל לשלוף את מחבט הטניס שלי מתוך הירך שלו ולברוח אל הלילה הגשום. כל השבת חשבתי על הטרענטה שלי ששוכבת לה לבד בחניון חשוך וחיכיתי לבוא הבוקר לאסוף אותה ולומר לה שרק אותה אני אוהבת (למרות שאני מתכננת להחליף אותה השנה, אם ירצה השם, שששש).

אני ממשמשת אוסטין 7 במפגש. זה אוטו!

בקיצור, סמארט Passion היא בדיוק כמו הסרט ההוביט, רק ההפך. בעוד ההוביט מאכזב וממש ארוך, הסמארט מאכזבת וממש קצרה. ועל זה נאמר, שכל החיים יהיו לי רק אכזבות כאלה.

יום ראשון, 6 בינואר 2013

מלבושים לשנה החדשה

זוכרים שאמרתי לכם שנקסט התחילו לשלוח לישראל? וזוכרים שאמרתי שעשיתי קניה קטנה? אז חשבתי שכדאי להראות לכם מה קניתי ובכך לפתוח את מדורי מה לבשתי היום של שנת 2013. הנה שתי החולצות שקניתי שם ולבשתי במהלך השבוע שחלף.



אני לובשת
חולצה - נקסט
ג'ינס - דורותי פרקינס *
נעלים - נייקי לליברטי לונדון
שרשרת - ה. שטרן
תיק - בראצ'ליני

חייבים לאהוב חתול עם ריסים מוזהבים. מיאו גם לך חביבי.


הנעלים הן מג'אנר העקב הנסתר, והן נוחות להפליא (טוב, נייקי). אני מקבלת עליהן המון מחמאות, אפילו מגברים ממין זכר! תרגישו חופשי להתעלם מהגרבים..


התיק הוא של בראצ'ליני. הוא יפהפה וכולם מתעלפים ממנו, אבל הוא גם מעצבן טילים כי הוא קטן ורחב למטה וצר למעלה וסיוט לנסות להוציא ממנו את המטריה או כל דבר שנמצא למטה. אבל תכלס, למי אכפת כשהוא נראה ככה? כששואלים אותי עליו אני נוהגת לומר שאני סוחבת את הבית שלי איתי (והוא גם עלה בהתאם).


החולצה השניה שקניתי משתייכת לחולצות האשליה שנקסט אוהבים לייצר. מדובר בחולצות (ולפעמים שמלות) שנראות כאילו את לובשת כמה שכבות של בגדים בעוד למעשה מדובר בבגד יחיד. במקרה הזה, סריג מחמם ורך אליו מחוברת גופית שיפון שקפקפה בצבע יין.


אני לובשת
חולצה - נקסט
מכנסים - מרקס אנד ספנסר
נעלים - מליסה
עגילים -  Les Néréides

את העגילים חיפשתי בנסיעתי האחרונה ללונדון אחרי שראיתי איור שלהם בבלוג של החברה. הם אזלו מהחנות ולכן חשבתי שלעולם לא אזכה להניח עליהם יד, אבל חבר שחי באנגליה קנה ושלח לי אותם ועוד בחצי מחיר. מדובר, כפי שניתן לראות, ביתושה שעוקצת את האוזן וטיפת דם שנוטפת ממנה. מושלם.


את שתי החולצות קניתי במידה 22, והנה טיפ לקניה בנקסט - מניסיוני איתם הם מרחיבים את טווח המידות של בגדים שיצאו להם קטנים (ורב הבגדים שלהם מגיעים עד מידה 18 או 20). כך שאם אני רואה שחולצה שאני רוצה מגיעה עד מידה 22 אני קונה את ה-22 למרות שבאסוס אני קונה 18. 

שבוע טוב לכולם ותתלבשו חם כי קר שם בחוץ.

 * הכפתור נפל מיד כשגמרתי לצלם, אני צריכה להביא את המכנסים לחנות לתיקון