יום ראשון, 19 בנובמבר 2017

מה לבשתי במאתיים השנים האחרונות


היוש לכולם, תראו מה זה! מאז הודיעו לי בעבודה שאם לא אכתוב רשומה לבלוג הרשמי שלנו אבוא בוקר אחד ואמצא את הראש הכרות שלי מונח ליד מכונת הקפה בלובי, אני רק כותבת בבלוג האישי שלי. הגיוני? לא. סביר? לא. זה מה יש? אמת בסלע.

חשבתי שנכון יהיה להקל מעט על האווירה באמצעות רשומת מלבושים, טרם אעלה את חלק ב' של מסע השורשים שלי. את רשומת המלבושים האחרונה שלי כאן העליתי לפני חמישה חודשים בדיוק ווודאי תהיתם, האם הלכתי בלבוש חווה במהלך כל התקופה הזו? ובכן קוראים יקרים, לבשתי בגדים, אבל משעממים מאד ולא היה לי מצברוח הולם לפיבלוש ובאופן כללי. אבל תקופה של פריחה היא זו ולכן קבלו כמה מלבושים ודברים נחמדים שהנחתי על עצמי לאחרונה ועוד תלבושת אחת ישנה יותר אבל חביבה עליי במיוחד. על הדרך אתן גם כמה טיפים לקניות בברלין.

את התמונות המובאות כאן ואחרות תוכלו למצוא באינסטושבלוג.

תלבושת לחתונה של חברים
שמלה מ-Mod Cloth
נעלים מפריימרק


ניתן לראות, לפי השיער, שזו תמונה מלפני כשלושה חודשים, אבל מאד נהניתי ללבוש את השמלה הזו אז חשבתי לשתף. היא מהקולקציה של ניקולט מייסון ל-Mod Cloth מ-2014 ואני די בטוחה שזו הפעם השניה שאני לובשת אותה מאז קניתיה. בראש שלי היא קצרה ומשמינה מדי, אבל במציאות ככל הנראה היא לא זה ולא זה אז לא ברור למה יש לי דעה קדומה נגדה. בכל מקרה - ורודה יש? כיסים יש? נקודות במרקם קטיפה שכולם רוצים למשש יש? סבבה אגוזנים.

צילום נאה שלי מהחתונה
 תלבושת לשבת תל אביבית
חולצה של מותק
מכנסים של גאפ
תיק של Lazy Oaf מסטורי (ישן)
נעלים של נייקי
משקפיים של המשקיפה מרזילי (ישנים)


אין כמו מכנסים קצרים אפורים וחולצת פסים. ואם מצרפים אליהם תיק שהוא גם ידיד, אז בכלל.

תלבושת לבילוי
שמלה מ-Asos Curve
סנדלי עקב של New Look


שלום, שמי שרונה ואני מכורה לטול. טול טול טול טול טול. טול, כן. לסנדלים יש עקב רחב בגובה 4 ס"מ ואימום נוח, כך שאני יכולה לנעול אותם ערב שלם בלי לייחל למותי או מותם של אחרים.

תלבושת לעבודה
שמלה של Two Tone
נעלים של נייקי 


כבר שנים שאני מחבבת את הבגדים של Two Tone ולא קונה אותם, כי מחירם שערורייתי ואינו מוצדק בעיני. אבל כשנתקלתי בפרטים מעונות קודמות בחצי מחיר ביריד האחרון של נתנאלה רכשתי שתי שמלות זהות - זו מכותנה בפסים לבנים ותכולים וזהה אפורה מבד מבריק ועבה יותר. השמלה הזו נעימה להפליא וצפויה לשמש אותי במגוון אופנים. אני מתכננת ללבוש אותה פתוחה מעל מכנסיים ומתחת לחולצה חורפית. הצבע של הנעלים האלה נקרא Plum Fog, יענו ערפל שזיפים. כמה נחמד!

תלבושת אחרת לעבודה
טוניקה של Magpie Goose (ישנה)
צמודונים של Next
נעלים של Converse
עגילים של And Other Stories


הקניות האופנתיות שלי בברלין הצטמצמו למעט חנויות, והן Monki הטראשית והמלבבת (בשני הסניפים הברלינאים שלה קניתי בגדים צבעוניים וכיפיים להפליא במידות L ו-M ללא תווית המידות הגדולות המתישה), And Other Stories האלגנטית והמפונפנת קלות מבית H&M (את הבגדים היפים לא מדדתי, כי הם נראו קטנים ויקרים מדי, אבל האביזרים! האביזרים! מתכשיטים מטריפים במחיר מעולה דרך בשמים, לקים ואיפור נהדרים ועד הנעלים. אוחחח הנעלים! הנעלים! למות מכמה שהן יפות. ולמרות מחירן הגבוה יחסית, הן עדין זולות ביחס לישראל) והחנות של Converse.

מאז התיכון לא נעלתי נעלים של Converse ולמען האמת לא תכננתי לקנות שם כלום. אבל ברשימת הקניות שלי היו סניקרז גבוהות אפורות ונכנסנו להציץ אם יש שם כאלה. מיותר לציין, שהנעלים שקניתי לא אפורות ולא בדיוק סניקרז אבל סגרו לי פינה שחסרה לי כבר שנים - נעלים שחורות שאינן סניקרז לעבודה. כלומר, מן הסתם הן כן סניקרז, אבל הו הו הו הן באות בהפוכה! כלומר, מילולית בהפוכה - השרוכים והלשון נמצאים בעקב נעלי העור השחורות האלה, מה שהופך אותן לנעלי שרונה מושלמות (אני, כידוע, שונאת ללבוש או לנעול כמו שכולן לובשות או נועלות). הן נוחות מאד ומזמן לא הייתי מאוהבת כך בזוג נעלים. טוב, חוץ מבאלה שקניתי ב-And Other Stories, אותן ודאי תראו פה בקרוב. וגם במגפיים של נייקי שקניתי לא מזמן. אבל חוץ מאלה.. כן טוב שכחו מזה. אבל הן באמת נהדרות והפינה, רשמית, סגורה.


תלבושת נוספת לעבודה
חולצת סיבוב ההופעות האירופאי של ג'וני פלין 
סריגון מ-Mod Cloth
מכנסים מ-Next
עגילים של And Other Stories
סגירת פינה של Converse


החולצה הזאת מעוטרת באמנות מהאלבום האחרון של ג'וני Sillion (מילה אנגלית מהמאה ה-17, שמשמעה "האדמה העשירה, העבה והמבריקה שחושפת המחרשה") וכשלבשתי אותה בבוקר דמיינתי שמישהו ייגש אליי בלובי המשרד ויגיד "יו, חשבתי שאני הישראלי היחיד שאוהב את ג'וני פלין, שימחת אותי כל כך!" ואז נתחתן ואז נזמין את ג'וני לשיר את In Your Pockets בדרך לחופה שלנו ואז יהיה סוף טוב ואני אוכל סוף סוף לפרוש לטירה, אבל כצפוי לא ניגש אליי איש כי אף אחד במזרח התיכון לא מכיר אותו חוץ ממני ולמה אני טורחת רק אלוהים יודע. העיקר שאנשים החמיאו לי על העגילים שבכלל לא רואים ברור בתמונה, מוגלגים ארורים. צר לי עליך, חולצת יהויפלין, נעמת לי עד מאד! 

ומאחר ולעבודה אני לא רק לובשת אלא גם עונדת
חולצה של מותק
שרשרת מנומה


הבוס שלי: מה את עונדת?
אני: את הקרקפות של אויביי

חולצות פסים (של מותק, אם לדייק) הפכו למדים שלי בזמן האחרון. בברלין, בה קור כלבים בחוץ וחום אימים בפנים, לבשתי חולצות פסים קצרות ומעליהן את מעיל הכבירים שלי. כשראיתי את השרשרת המטורללת הזו בהנחה משמעותית במכירת החיסול של נומה היקרה, לא חשבתי פעמיים ומיד הנחתי עליה את טלפיי בידיעה שהיא תראה מצוין עם החולצות הנ"ל. למרבה הצער, נומה סגרה בשבוע שעבר את החנות היפה שלה ועברה למכירה מקוונת בלבד. אני מקווה שהיא תמשיך לייצר בגדים, כי היא ללא ספק אחת הטובות הבודדות בתחום המידות הנדיבות בארץ.

ואגב מידות נדיבות, האירוע התקופתי של גאלה יערך השבוע. אני מודה שאני הולכת אליו בלב כבד, כי רב המעצבות שהיו בסיבובים הקודמים שלו עזבו או סגרו את הבסטה והציפיות שלי נמוכות מאד. אבל טליה וטולה יהיו שם וזו כבר סיבה ללכת. בקיצור, אני אכתוב פה את רשומת ההמלצות המסורתית שלי בסביבות יום שלישי-רביעי. ובברכת שבוע טוב לכולם אסיים.

יום רביעי, 15 בנובמבר 2017

סלט שורשים - חלק א'


לפני כשבועיים חזרתי מטיול שורשים ב(מה שפעם היה)פרוסיה. 

במשך מרבית חיי לא הסכמתי לנסוע לגרמניה אבל בארבע השנים האחרונות הפכתי לחוקרת שורשי המשפחה שלנו ופיתחתי ענין רב בנושא. בעוד שהצד הבלרוסי (של אבי) תיעד עצמו במכתבים, עצי משפחה וסיפורים הצד הגרמני של אמי שמר על שתיקה רועמת ולא היא, אחיה או אני ידענו דבר על המשפחה שנשארה שם. במהלך שנות המחקר שלי, שהתחילו כשפיניתי את בית הוריי ומצאתי ניירת גרמנית שעסקה בירושת רכוש של אחת אלזה גלזר, עליה מעולם לא שמעתי, חשפתי עוד ועוד שמות וסיפורים של אנשים שכמעט והלכו לאיבוד בין דפי ההיסטוריה. משפחה שלמה שהושמדה ורכושה נבזז ונעלמה באבק. בעוד שעץ המשפחה מצידו של אבי מגיע 8 דורות מפורטים אחורה, העץ של אמי מגיע רק 5 דורות לאחור ויש בו יותר חורים מענפים. אני לקחתי על עצמי את המצווה לזכור ולהזכיר את כל מי שאבדו, ולהחזיר משהו מהם לחיים. כתוצאה מכך, עלה בי לראשונה הרצון לנסוע למקומות מהם המשפחה שלי חיה לפני השואה ולאחר שהתחלתי את העבודה החדשה שלי בספטמבר צצה הזדמנות לנסיעה, אותה אימצתי בשתי ידיים, והפור נפל - האברמוביצ'ים (או לפחות בני הדור הצעיר - אני, בן דודי ואשתו ובת הדודה שלי שחיה בברלין בשנים האחרונות) חוזרים לפרוסיה!!

לפניכם יומן נסיעה קצר, המתאר את חוויותיי בתמצות. אם משהו מכל זה מענין אתכם ותרצו לשמוע עוד, הגיבו ואכתוב רשומות נוספות בעניין. והערה אחרונה לפני שאגש לעניין לשמו התכנסנו - יסלחו לי המדקדקים, אבל אני קוראת לפוזנן הפולנית בשמה הפרוסי, פוזן. המורשת הפרוסית שלנו מאד חשובה לי (ויעידו כל האומללים שקראו לי בטעות "פולניה" ומקבלים את הנאום הממש אבל ממש עצבני שמסביר שאני גרמניה פרוסית) ולמשפחתי ואנחנו רואים עצמנו גרמניים ולא פולנים, גם לפני שהתחילה הנהירה המשפחתית הגדולה לברלין במהלך מלחמת העולם הראשונה.

יום 1 - תל אביב, ישראל / פוזן, פולין

טסתי, נחתתי, הגעתי למלון בחצות, לא עצמתי עין כל הלילה מרב התרגשות.

יום 2 - פוזן, פולין

את היום המלא הראשון שלי בעיר פתחתי בטיול בעיר העתיקה, מרחק הליכה מהמלון הנחמד בו שהיתי. המקום יפהפה ואפרורי. כיכר הכיר הופצצה כמעט לחלוטין במהלך מלחמת העולם השניה ורב הבתים העתיקים שוחזרו בסגנון ימי הביניים בהם נבנו. 

כיכר העיר העתיקה בפוזן

גשם גשם גשם ואפרורי


אחד המוסדות החשובים בפוזן, מסתבר, הוא מוזיאון הקרואסונים של מרטין הקדוש (קרואסון החוגג את נצחונו של מרטין הקדוש על מפלץ כזה או אחר במקום בו נוסדה ופוזן, וממולא בתערובת עשירה וטעימה של מרציפן מלאכת יד ופרג לבן). הגעתי לשם בזמן למופע התיישים והקרואסונים, שכולל הרצאה, הדגמה, טעימות וצפיה במופע התיישים המכניים המתגוששים בשעון בבנין העיריה העתיק בכל צהרים. הקרואסונים האלה מיוצרים לפי אותו מתכון מאמצע המאה ה-19 והמאפיה בה היינו הוקמה ב-1908. סבא שלי נולד בפוזן ב-1910 והתרגשתי מהמחשבה שיתכן ששנינו אכלנו את אותו המאפה הטעים. יתכן וזהו ערש ההוקרה למאפים טעימים של משפחתי!

מממממאפים
את הבצק חותכים פה באמצעות חרב מסורתית
בצהרים השתתפתי בטקס נפלא בליווי עוגב כבירים בכנסיה קתולית ברוקית קרובה למלון ואז הלכתי, דרך כיכרות וחורשות, לקניון שבו חיכתה לי חנות של Sephora, הראשונה בה ביקרתי מימיי. מה יפים הריסים בפוזן! 

שיטוטים רגליים נוספים מאוחר יותר ובדיקה מקרוב של כל סוגי הכופתאות שיש לקהילה היהודית (הכמעט ולא קיימת) המקומית להציע, הלכתי לישון עיפה אך מרוצה וכולי ציפיה למחר.

קרפלעך, פירוגי ושאר ירקות (סתם, לא אכלתי שום ירקות)
יום 3 - פוזן, פולין / ברלין, גרמניה

זה היה אחד הימים המרגשים בטיול ובחיי בכלל. בתשע בבוקר פגשתי את לוקאש ביילסקי, בלש גנאולוגי שפועל בפוזן וסייע לי לפני כשנתיים לאתר את תעודות הלידה של סבי ואימו בארכיון המקומי (פוזן ההיסטורית אינה חלק מפולין או גרמניה המודרניות ולכן הדרך היחידה להשיג מסמכים מהארכיון שלה הוא להגיע אליהם פיזית). לוקאש לקח אותי לסיור רגלי ארוך בין הבתים השונים בהם התגוררו בני משפחתי מאז סוף המאה ה-19 ועד שעברו לברלין ב-1914.

בבנין הזה התגוררו, בדירות שכנות, משפחות סבתי וסבי רבא. ככל הנראה עברו לגור פה יחד עם הזוג הצעיר מיד לאחר החתונה
ראינו את בנין הקהילה היהודית, שהוחזר לידיה אחרי נפילת הקומוניזם ואת המקום בו היה בית הכנסת הרפורמי, ממש ליד הרחוב בו גרה המשפחה שלי (לא אתפלא אם הלכו לשם). משם הלכנו לבנין בית הכנסת הגדול, אותו הפכו הנאצים לבריכת שחייה (לוקאש שחה שם כשהיה ילד). כיום הבנין הוחזר לקהילה היהודית שלא מצליחה להחליט מה לעשות בו ולכן הוא עומד נטוש. ניתן לראות בבירור את סימני קשת הכניסה המעוטרת מגני דוד שהנאצים עקרו מאחורי הכתובת "בריכת שחיה" שחקוקה מעל הדלת. קשה לי לתאר במילים כמה זעזע אותי המקום הזה, בפרט לנוכח התמונה שמוצבת במקום, המציגה את הכיפות והקשתות המעוטרות שהיו במקום לפני שהובער והופקע.

בנין בית הכנסת הנטוש עם הכתובת "בריכת שחיה"
בנין בית הכנסת לפני השואה
משם הלכנו לבית בו סבא שלי נולד ב-1910 וערכנו שיחת וידאו עם הדוד שלי, בנו, שראה בפעם הראשונה איפה נולד אבא והשמחה היתה גדולה.

כאן נולד סבא וולטר באוקטובר 1910. התמונה צולמה בצלמנייה ברחוב הסמוך
בהמשך נסענו לעיירה סמוכה, Schwersenz הפרוסית לשעבר, ממנה הגיעה משפחתה של סבתא רבא. הנאצים ועוזריהם הפולנים שיטחו את כל מוסדות הקהילה היהודית המקומית כולל את בית הקברות העתיק. כך שמצאתי עצמי אומרת קדיש על קרוביי באמצע חלקת דשא ביער קפוא שפעם היה בית קברות. 

מתחת ליער הזה קבורים בני משפחתי ורבים אחרים בקברים לא מסומנים
רחוב ברובע היהודי לשעבר ב-Schwersenz
בחזרה בפוזן, עברנו בבית הקברות היהודי הענק. גם אותו שיטחו הנאצים ואז הגיעו  הקומוניסטים והקימו עליו את מרכז התערוכות המקומי, שעדין פעיל. מכל שטח בית הקברות נותר אי דשא בגודל מטרים בודדים שהנאצים פספסו איכשהו. שם הניחו לאחרונה כחמש מצבות שבורות שנמצאו במקום אחרי שהקומוניסטים עזבו והקימו עוד כמה מצבות שחורות לזכר רבני הקהילה. המקום היה נעול ולכן אמרתי קדיש על בני משפחתי שקבורים במקום ליד השער.

רצועת דשא צרה ו-16 מצבות, זה מה שנשאר מבית הקברות היהודי של פוזן
משם הלכנו לראות את רחוב היהודים העתיק ואת הספריה הציבורית העתיקה וכדי לסיים בנימה חיובית, חזרנו לכיכר העיר העתיקה לראות את הבית בו נולד סבא רבא שלי ואת החנות שהיתה לאביו, בתים בודדים משם. 

בבית הירקרק מאחורי נולד סבא רבא, הרמן אברמוביץ'
תשושים אך מרוצים התיישבנו לנוח בבית שוקולד ודיברנו על ההיסטוריה ועל ההווה בישראל ובפולין. לאחר מכן נפרדנו ואני חזרתי למלון להתארגן לשלח את עצמי לגרמניה ברכבות. 

תחנת הרכבת בפוזן
הגעתי לברלין עייפה מאד בסיום נסיעה של שלוש שעות ותחנת הרכבת העצומה נראתה לי מאיימת אחרי יומיים במקום עתיק ורגוע. לבנדוד ואשתו לא היה סימן (הזמנו חדרים סמוכים במלון) ולכן החלטתי לסרב בנימוס לשתי הצעות לבלוי שקיבלתי מחברותיי המקומיות ולסיים את היום הכל כך טעון רגשית הזה בשניצל וכוס יין במסעדת המלון ושינה טובה, וכך עשיתי.

אין נחמה כנחמת ווינר שניצל ותפודונים מטוגנים בחמאה
הרשומה הזו מתארכת, והמסע רק התחיל, אז אפצל את הרשומה כדי להקל על הקריאה.

מוזר, כשהייתי בפוזן לא הזלתי דמעה אחת. גם מול עדויות מזעזעות להשמדה. גם כשאמרתי קדיש על קרוביי בשני בתי קברות משוטחים שונים. אפילו לא כשהייתי לבד במלון. עכשיו, כשאני יושבת לכתוב את כל זה, הדמעות הגיעו סוף סוף. אני אלך לבכות קצת ונפגש ברשומה הבאה שתתאר את המשך הרפתקאותיי בברלין.

יום שבת, 15 ביולי 2017

על היום בו גיליתי שאני הפחדנית הכי שמנה בעיר


הבוקר קראתי את הרשומה הזו של רינת ומאז הראש שלי לא מפסיק לעבוד.

ראשית, לא הכרתי את LP קודם לכן ובעקבות הרשומה, התאהבתי במוזיקה שלה. גם כי טרילוגיית השירים עליהם כתבה רינת באמת יפה וקצבית ומרגשת וחדרה לי ללב (טוב, Lost in you ו-Tightrope יפים וקצביים ומרגשים וחדרו לי ללב, על טעם ועל ריח וגו) וההופעות החיות שלה, וואו, היא נותנת את הנשמה היפה שלה. אבל גם כי רינת עשתה משהו שמדי פעם אני נוכחת לו וכל פעם מרגש אותי מחדש - היא לקחה יצירת אמנות שאין לי שום ענין קודם בה והכניסה אותי כמעט בכח לעולם הפנימי של היוצר ולבחירות האמנותיות שלו וחשפה בפניי את קורות חייו, וזה יצר קשר אינטימי כביכול עם האמן ואיפשר לי לראות את היצירה מנקודת המבט שלו (שלה במקרה הזה) כך שלא יכולתי שלא להקשר ולהתרגש ולשמוח בשמחתו (ה) ולהתאהב ביצירה וביוצר. 

זה הביא אותי לחשוב על האובססיה המוזיקלית הנוכחית שלי, שמלווה אותי בחודש האחרון. חשבתי, אולי אם אני אכתוב רשומה בסגנון הזה חבריי יבינו סוף סוף למה אני כל כך מתלהבת ממנו וינסו אולי להאזין לו ויפסיקו להתייחס לאובססיה שלי אליו כאל גלעחטר תינוקי שבתקווה יעבור מהר. אבל לא הצלחתי להביא את עצמי להתחיל לכתוב על זה, ממגוון סיבות שהתקבצו כולן לסיבת האם - אני לא רוצה. 

ועכשיו, דוקא תוך כדי ניקוי האמבטיה, נפל לי האסימון סוף סוף - מילא שאני לא רוצה לכתוב על האהבה שלי ליצירה שלו, אבל אני הופכת את האהבה שלי ליצירה שלו לבדיחה מתמשכת מהיום בו התאהבתי בה. ובגלל שאני הפכתי אותה לבדיחה גם החברים שלי הפכו אותה לבדיחה, וזה הכאיב לי במידה שאין לתאר ולא היה לי מושג למה. ועכשיו הבנתי. 

בגיל מוקדם מאד למדתי בדרך הקשה שכשאני אוהבת משהו כדאי מאד שאשמור את זה לעצמי אחרת מישהו כבר ידאג לפרק לי ולדבר שאני אוהבת את הצורה. התופעה הגורפת הזו בחיי (מהתעללות נפשית לפי הספר ועד אחיה החורגים המחורבנים, ציניות, עוקצנות וחוסר פירגון) הפכה אותי לפאסיבית-אגרסיבית. את ההתעללות הבריונית הראשונה שלי חוויתי בגן טרום חובה והמתעללת המשיכה ללוות אותי עד סוף התיכון (תודה רבה לפרויקט המחוננים בשלו "זכיתי" לבלות 14 שנים עם המפלצת הזאת). אחריה היו עוד כמה מתעללים בקנה מידה קטן והולך עד שאיפשהו לקראת שנתי הארבעים (יענו לפני שנה) הגעתי סוף סוף לנקודה שבה לאף אחד אין כח עליי. או לפחות ככה חשבתי עד שקירצפתי את האמבטיה.

לפני כחודש צץ בחיי ג'וני פלין. ראשית כשחקן בסדרה המעולה גאון בנשיונל ג'אוגרפיק ואחר כך, כשגיגלתי נואשות להבין מאיפה הפרצוף הזה מוכר לי, זיהיתי בהדרגה את כל המחזות והסרטים בהם נתקלתי בו בעבר וחשבתי כי טוב. במסגרת הגיגול גיליתי שהוא גם משורר, זמר ומלחין והחלטתי שאסור בשום פנים ואופן לשמוע שום שיר שלו כי זה בטח יהיה נורא ואיום ומביך רצח ואני לא אוכל להנות מגאון יותר. אבל מתישהו נשברתי ושמעתי את Raising the Dead והתאהבתי. לראשונה זה שנים נחשפתי ליוצר שכותב ישר אל הלב שלי, בשפה שהאמנתי שמתה מזמן, שמקורות השראתו הם שייקספיר ואליוט והטבע ואהבת האנושות. כמעט כל מה שהוא יוצר הוא חגיגה של אנושיות טהורה ועדינה וזה מרגש ומשמח אותי ברבדים שכבר שכחתי שיש לי. אם לפשט דברים, הוא חידש את האמון שלי במין האנושי ועל כך אני גומלת תמיד בהוקרת תודה עמוקה ואהבה.

אבל כשאני אוהבת משהו אני חייבת לגונן על האהבה אחרת מישהו כבר ידאג לרסק אותה ואותי. אז הפכתי את זה לבדיחה. דיברתי על כמה הוא חתיך וכמה הוא בריטי ועל כמה אני שונאת את אשתו שגנבה אותו ממני ובלי להבין מה אני עושה הרסתי במו ידיי את האפשרות שמישהו מחבריי יגלה את כתם האור המפזז הזה שאני גיליתי ויהנה ממנו כמוני. לקחתי את האפשרות לחלוק את האושר הזה עם חבריי והפכתי אותו לשלולית. ריסקתי את האהבה שלי במו ידיי לפני שמישהו אחר יספיק לעשות את זה ונשארתי, כרגיל, מבודדת בעולמי הפנימי ושבורת לב עם הידיעה עתיקת היומין, שאף אחד לא באמת מכיר אותי. המשכתי להחביא את העובדה שמתחת לכל השומן והציניות והבוטות האלה מסתתרת נפש שברירית ועדינה.

אז מסתבר שאני פחדנית גדולה בהרבה משחשבתי. אותם בריונים שעיצבו את חיי בצעירותי, ועדין מופיעים בחלומותיי, עודם מהווים את הקול השליט בתת המודע שלי. אבל האמת העצובה היא שהבריון היחיד שמבודד אותי כיום הוא אני. ואמת עצובה עוד יותר היא שאני יודעת שאני רחוקה מלהיות היחידה שחווה את הבדידות הזו. ואולי זו קרן האור היחידה כאן, בידיעה שגם כשאנחנו מרגישים הכי לבד בעולם אנחנו חלק מקהילה כבירה של אנשים שמרגישים בדיוק אבל בדיוק, כמונו. וזו, בעיני, המשמעות העמוקה ביותר של להיות אנושי.

שיר ערש שפלין כתב לבנו הבכור, גבריאל. אנחנו אף פעם לא באמת לבד.

יום ראשון, 18 ביוני 2017

הלכה החולצה, נשאר הפלץ


חברים וחברות, חזרתי לשגרה וחלק משגרתי היא לנעול בגדים. אז קבלו מה לבשתי השבוע חגיגי עם בגד.

תלבושת ליום שישי
חולצה מזארה
ג'ינס מאסוס (ישן)
סנדלים של דורית בר אור לגולף (ישנים)


אני אוהבת לחטט בזארה ולמצוא בגדים שמתאימים לי. נכון, החוויה עלולה להיות מבאסת, אך לרב יימצאו כמה פריטי אוברסייז שמתאימים גם לשמנה ענקית שכמוני, כמו החולצה הזו שכולה רחב וצר וקישורים ופרג או כלנית. אני חיבת לציין עם זאת, שאני כל כך כועסת על כך שלא מביאים לארץ את מידת ה-XXL של המותג שבפעם הבאה שיגידו לי בסניף זה או אחר ש"אין במחסן" אני עלולה להיעלם בענן עשן ולהשאיר שלולית שחורה גדולה באמצע החנות. עד שהם מייצרים סוף סוף מידות גדולות (עלאק, אלה מידות בינונית, 48 בערך) אתם לא טורחים להביא אותן או מביאים אחת מכל דגם?? בעיני, זה שיא העולב.

תלבושת לעבודה
חולצה מנקסט
מכנסים של Simply Be
נעלים משופרא
עגילים מ-COS


אוי החולצה הלבנה שהכי אהבתי, מותה היה צפוי והתרחש כחצי שעה לאחר שצילמתי את התמונה הזו. וזה לא שלא ראיתי את זה מתקרב ממרחק של קילומטרים. שתיתי כוס יין אדום ושניה לפני שהגשתי אותה אל פי חשבתי "אולי כדאי להחליף חולצה קודם?" ועד שעניתי לעצמי "ואללה" נשפך היין והלכה החולצה. אפשר לצאת מהדעת, בחיי.

תלבושת לחתולדת
שמלה של Onchiq
ג'ינס מנקסט (ישנים)
שובם של סנדלי דבאל"ג


חתולדת היא אירוע משמח שיש לחגוג בשירה וריקודים. לפיכך, לבשתי את שמלתה הנאה של לירון עם השרוולונים שאפשר לקפל או לא (בצילום הזה, לא) מעל ג'ינס קרועים (שהולכים ונקרעים יותר עם כל לבישה, לאחרונה) ועגילים שחורים בעלי נוכחות מ-COS. כשהגעתי לחתולדת ננזפתי קשות על מלבושי הסולידי והנאה ועל כך שהגעתי עם תיק שחור נטול אישיות. אני לא יכולה להוסיף פרטים שכן עורך דיני מכין כעת תביעת דיבה בשם התיק, שמסתבר שיש לו ועוד איזה אישיות והיא ממש אבל ממש עצבנית.

תלבושת ליריד של גאלה
שמלה של מאיה בש
צמודונים מנקסט
הנעלים הקדושות משופרא

טלי ואני מרביצות פוזה למצלמה
כשהולכים ליריד המידות ההוגנות של גאלה צריך, כידוע, ללבוש בגדים שקל להסיר ומאפשרים למדוד בגדים אחרים במהירות גם ללא תא מדידה פנוי. לפיכך לבשתי צמודונים ושמלונת קלילה של מאיה בש שיכולתי להסיר וללבוש במהירות. מן הסתם, כל מי שראה אותה שאל מאיפה היא כדי לרוץ ולקנות גם והאכזבה היתה גדולה כשאמרתי שהיא לא מהיריד. אני חושבת שזה הבגד החמישי שאני קונה פרי שיתוף הפעולה של מאיה והציירת זויה צ'רקסקי ובקצב הזה, אמשיך להוסיף פריטים חדשים לאוסף הזה גם כשהיה בת שבעים.

לסיום רשומה זו, חם מאד בחוץ ואני מפצירה בפניכם לרוקן את השמנים שלכם לעתים קרובות. תודה ושבוע טוב.



יום שלישי, 13 ביוני 2017

סקירת אירוע המידות ההוגנות החצי שנתי של גאלה רחמילביץ'


שלום קוראים יקרים! התשאלו מה אני עושה עכשיו מול המחשב במקום לנחור מעדנות במיטתי + כרים + שמיך? ובכן, חזרתי לא מזמן מאירוע המידות ההוגנות העונתי של גאלה רחמילביץ' ואני חשה מחויבת לא ללכת לנחור טרם אסקר אותו פה עבורכם כנהוג בשבלוגי.

ככלל, אפתח ואומר שחזרתי מבואסת. מכלל המעצבים שהשתתפו באירוע, יש שתיים שאני מתה על הבגדים שלהן (מוטיף וטולה) ושתים שמעולות בעיני אבל פחות מתאימות לטעם שלי בבגדים (טליה ונומה). פרט לכך, היצע המעצבים נע על הספקטרום הבינוני. הגזרות פשטניות, התפירה לא איכותית, הבדים לא מתאימים למידות גדולות, העיצוב לא מתאים לישראל, הבגדים ילדותיים מדי או מבוגרים מדי. ידוע לי שהטעם שלי לא מי יודע מה סטנדרטי, ועדין אני רואה עצמי ראויה לשפוט בקטגוריה הזו. לדבר הזה אין כל קשר לגאלה או לארגון האירוע. זה פשוט ככה, וזה עצוב בעיני.

יחד עם זאת, אספתי עבורכם, כהרגלי, כמה מהבגדים שאהבתי אצל המעצבים השונים. לפני התמונות, אזכיר שאני לובשת מידה 48-50 וגובהי 1.71 ביום לח. ואגב ימים לחים, חום אימים שם, יש מעט תאי מדידה והתאורה איומה ונוראה אז הגיעו עם בקבוקי מים קרירים כמו גם צמודונים וחזיה שניתן להראות איתה ברבים, כדי למדוד בגדים בקלות מחוץ לתאים בשעת הצורך.

מוטיף

אני כותבת על הדס ראשונה, כי עד שהגעתי אליה הייתי עיפה ונמסה כל כך שלא צילמתי ומגיע לה פירגון, למרות שאין לי צילומים. הדס, כהרגלה, מעצבת את הטישרטים המחמיאים והמגניבים ביותר שניתן למצוא במידה שלי בארץ. העונה היא חזרה על הגזרה המנצחת שלה (טישרט עם שרוולים צרים, שמתרחב מצידי החזה) והוציאה אותה בהדפסי פסים טרנדיים בכחול כהה, תכלת יפה ואדום משגע (ואני לא סובלת אדום). קניתי שתים מהן, כך שתראו אותן פה עוד הרבה.

החולצות הנ"ל עולות 290₪ לפני הנחה וכל הבגדים של מוטיף נמכרים באירוע ב-20% הנחה על הפריט הראשון ו-30% על השני. בנוסף יש עודפים מעונות קודמות בהנחות ענק (שווה שווה שווה).

טולה

דניאל מטולה מעצבת בגדים קוליים לאללה, כאלה שלא הייתם מצפים מנשים שמנות ללבוש מאחר ואין בהם שום דבר מיוחד פרט לכך שהם פשוט מדויקים. המכנסים מכותנה משובחים ותמיד אני מקבלת עליהם מחמאות. השמלות מתאימות למגוון גילאים וניתנות לסגנון קל באמצעות אביזרים. הנה כמה בגדים שמדדתי.

כל הבגדים של טולה נמכרים באירוע ב-30% הנחה.

אני לובשת שמלה במידה 2 מתוך 3
שעולה 599₪ לפני הנחה

חשוב לציין שהתאורה והצילום עושים עוול עם השמלה היפה והנעימה הזו, שעשויה מבד רך ונעים בתוספת שכבת טול מפנקת. השמלה מגיעה גם בירוק בקבוק יפה ושחור ותראה נהדר גם מעל טישרט מפוספס או אחר.


אני לובשת שמלה במידה 2 מתוך 2
שעולה 499₪ לפני הנחה ומגיעה גם בורוד מחוק יפה


אני לובשת גופיה במידה 3 מתוך 4 שעולה 249₪ לפני הנחה
וג'ינס סקיני במידה 4 מתוך 4 שעולה 429₪ לפני הנחה


אני קניתי לי שני טישרטים מושלמים מכותנה וקיבלתי שמלה חתיכית רצח, שצולמה גרוע מאד ואראה לכם פה במועד אחר, אבל היא כוללת קומבניזון שחור ועליונית שקופה רחבה עם נקודות. הטישרטים נהדרים כי המחיר שלהם נהדר (169₪ לפני הנחה) והגזרה שלהם.. בכנות לא ציפיתי מטישרטים להיות כל כך מחמיאים אבל דניאל יודעת לגזור מעולה והם גם סקסיים וגם חתיכיים וגם קוליים וגם עשויים כותנה איכותית ואני ממליצה עליהם בחום.

Aye

שני פריטים קרצו לי בצילומים שעלו בימים האחרונים לדף האירוע בפייסבוק - המכנסים הקצרים האלה של Aye וחזיה עם הדפס הלו קיטי (צ'ק!). לצערי, הם התגלו כקצרים מדי ורחבים מדי עבורי.

אני לובשת מכנסים במידה 4 מתוך 4 שעולים 200₪ באירוע ומגיעים בכחול כהה ואפור
וחולצת ג'ינס במידה 4 מתוך 4 שעולה באירוע 242₪


טליה

טלי (המעצבת והבעלים של טליה) ואני חברות טובות והיא תמיד הראשונה שאני מבקרת באירועים אלה. למרות שהטעם שלי השתנה בשנים האחרונות למונוכרומטי ואורבני יותר, וטלי מעצבת בגדים צבעוניים ועתירי הדפסים, איני יכולה שלא להוקיר את העובדה שהאישה מעצבת את הגזרות הכי מחמיאות ונוחות בעולם ומוכרת בגדים כמו לחמניות טריות לשמנות ורזות גם יחד. בנוסף, מדובר ביזמת אמיצה שמטרתה לשמח נשים ולשפר את חייהן ועל כך אני אוהבת אותה. בקיצור, שימו לב לשתי התלבושות הנ"ל!

אני לובשת חולצת "שועלים" במידה 4 מתוך 4 שעולה 269₪ לפני 20% הנחה
וג'ינס במידה 4 מתוך 4 שעולה באירוע 250₪ במקום 459₪

כתבתי "שועלים" ולא שועלים כי טלי טוענת שאלה שועלים בעוד אני טוענת שמדובר בישבנונים בחיק הטבע בתיבול היפופוטם. יהיו אשר יהיו היצורונים הנ"ל, מדובר בהדפס החמוד ביותר שראיתי הרבה מאד זמן. החולצה הזו מגיעה גם בהדפסי אננס, בננה ומגוון צבעים נוספים נטולי ישבנונים.


אני לובשת ג'ינס לבנים במידה 4 מתוך 4 שעולים 389₪ לפני הנחה של 20%
וטישרט שעולה 199₪ לפני הנחה של 20%


טלי יצרה לכבוד האירוע אוסף טישרטים עם הדפסים מגניבים להפליא, אני ממליצה בחום לברור את החביבים עליכם מבין ההיצע ולרכוש כאילו אין מחר.

בנוסף לקולקציה החדשה שעוצבה לרגל האירוע, נמכרים עודפים מעונות קודמות בהנחות ניכרות. חצאיות החיוכים המעולות של טלי עולות 200₪ במקום 300₪ כבימים רגילים וקולקצית הערב נמכרת ב-40% הנחה.

Rich Beach

אחרונה חביבה, היא מכרתי משכבר הימים מיטל אולנטוך, שפתחה מותג לבגדי חוף בשם Rich Beach. הבגדים צבעוניים למדי ואני חיבבתי את החצאית הזו, למרות שלא רכשתי אותה. אם הוויב השנות תשעימי בברלי הילס 90210 עושה לכם את זה, זו החצאית בשביל לברוח עם דילן לסופ"ש בבאחה, מקסיקו, במידות גדולות.

אני לובשת חולצה במידה אחת שעולה 299₪ לפני הנחה של 10%
וחצאית במידה L מתוך L שעולה באירוע 169₪
התיק גם הוא של המותג ועולה 229₪ לפני הנחה של 10%


ועכשיו, תודה אלוהים, אפשר סוף סוף להתרחץ וללכת לישון! האירוע נמשך עד יום שישי ה-16 לחודש, במקום סגור במרינה בהרצליה (צמוד לשער C). מחר (חמישי) מעשר בבוקר ועד עשר בלילה וביום שישי, מ-9:00 עד 16:00.

אשמח לשמוע ולראות מה רכשתן!

יום שבת, 10 ביוני 2017

נפנוף אוזני אהבת קיץ


העוקבים אחרי דף הפייסבוק של השבלוג בשבועות האחרונים שמו לב בודאי שאיני כתמול שלשום. אני פתוחה יותר, חמה יותר, מכילה יותר. אני מאוהבת. ימיי עוברים עליי בכמיהה וחלומות בהקיץ ואני מלאה ערגה. שכן, לפני כארבעה חודשים התפרצה לחיי הנוכחות המתוקה, היפה והעוצמתית של פגת היפופוטם ננסי בשם פיונה, ומאז איני כשהייתי. 


פיונה, הפג של היפופוטם ננסי, נולדה בגן החיות בסינסינטי 6 שבועות טרם זמנה ונלקחה מיד לטיפול נמרץ היפופוטמים. היא טופלה בחמצן, הזנה תוך ורידית ועוד טיפולים קשים ומפחידים במשך ימים ארוכים בהם נדמה היה שלא תשרוד. אבל לא היפופוטמית ננסית כפיונה תכנע! אל מול עיני העולם (העגולה הפכה ללהיט אינטרנט ויראלי עוד לפני שנעמדה על רגליה בפעם הראשונה) התחזקה פיונה והתפתחה ותפחה. היא החלה לאכול מבקבוק, למדה לשחק בבריכה של הקטנים, עברה בהדרגה לבריכה של הגדולים (היפופוטמים לא שוחים במים, אלא הולכים על הקרקעית תוך עצירת הנשימה), החלה במפגשים זהירים עם הוריה וכל זאת בליווי יומם וליל של צוות מטפלים מקצועיים ומסורים, שככל הנראה אוהבים אותה אפילו יותר ממני.

גן החיות פרסם סרטון לרגל הגיעה לגיל ארבעה חודשים, והוא מסכם את כל התלאות שעברה החבובה שבמים מאז לידתה.


וכעת לשירות ציבור הקוראים, רשימת דברים בהם פיונה מצטיינת:
  • נפנוף אוזניים
  • חיבוקים



  • עליה במשקל

פיונה במהלך השקילה היומית
  • שינה

  • התחזות לחתול

כאן תמצאו סרטונים מרוממי רוח של הדובדבן שבקצפת שהיא פיונה.

ובאשר לי, שאני במזרח וליבי בצפון מערב? לא נותר לי אלא להכסף לדמות אהובתי, לחשוב עליה מחשבות עגולות ולשלוח אליה שלל אנרגיות חיוביות של בריאות ושמנמונת. עם זאת, כנשיאת מועדון המעריצים המקומי, לא יכולתי להמנע מלהניח טלפיים שמנמנים על הטישרט הרשמי של הנאווה בבהמות וללבוש אותו בגאווה רבה (למרות שבינינו הוא קצת קטן עליי).

אני לובשת
מכנסים מאסוס (חצי חליפה למעשה)
סניקרז של ריפליי


מענין אם פיונה תגדל ותלבש חולצה שלי.. אחח האמת שלא אכפת לי גם אם לא. ככה זה כשאוהבים אהבה ללא תנאים. לא משנה אם את יושבת מול המחשב בבית ואהובתך משתכשכת במים בקצה השני של העולם, לבבותינו קרובים ושתינו חושבות על הארוחה הבאה שלנו ואיך נחרופ בכיף אחריה ושתינו מתגעגעות לאמא ורוצות שיהיה לנו טוב.

אני מקווה שגם לכם יהיה טוב, קוראות וקוראים יקרים, ואעזוב אתכם עם השיר הזה שאהבתי מאד כילדונת. ביום שלישי נפתח אירוע המידות ההוגנות העונתי של גאלה רחמילביץ' וכוונתי לפרסם (כנהוג) סקירה נרחבת של האירוע כולל המלצות אז נפנפו באוזנים לכיוון השבלוג בסביבות ערב שלישי!

יום רביעי, 7 ביוני 2017

קוונטום של נחמה


ברשומתי הקודמת סיפרתי לכם על תלאותיי בחנות החדשה זה: על והבטחתי לספר על המשך חוויותיי בקניון פשן מוללללל. ובכן, לאחר הביקור בחנות הזו זחלתי, כולי יוגמה וחרלש, במעלה המדרגות הנעות אל סניף COS הראשון בישראל לחפש קורטוב של נחמה.

COS היא חנות רגילה (כלומר כזו שמוכרת לנשים, גברים וילדים רזים) והיא אחת מהחנויות האהובות עליי בלונדון. מדובר במותג הפרימיום של רשת H&M, המתאפיין בבגדים מפוסלים, נקיים ואיכותיים. מאחר וטרנד האוברזייס, יתברך שמו, עדין איתנו ניתן למצוא שם מגוון מה של בגדים שמתאימים אפילו לשמנות כמוני, במידה 48-50 וגובה 1.71. שמנמנות רזות ממני ימצאו שם מגוון רחב אף יותר. בכל מקרה, למרות שזו רשת שמיועדת לאנשים רזים מצאתי שם יותר בגדים שמצאו חן בעיני מבמעלה חרלש שבקומה הראשונה, וזה כבר אומר הרבה.

אני לובשת
שמלה במידה L מתוך L שעולה 355


כשראיתי אותה על הקולב ולקחתיה לתא המדידה הייתי בטוחה שמדובר בחולצה מהסוג הקצר מקדימה וארוך מאחורה, כך שרבה היתה הפתעתי כשגיליתי שמדובר למעשה בשמלונת. הבד נעים אך עבה יחסית (ראו הערתי לקראת סיום הרשומה) וגמיש. חבל רק שהצווארון שלה לא פתוח יותר, כי אני מרגישה חנוקה משהו בצווארונים סגורים. בכל מקרה, היא מגיעה גם באדום יפה ובתכלת כמעט מחוק.

אני לובשת
שמלה במידה L מתוך L שעולה 455


ברור לי שזה ענין של טעם, אבל בעיני השמלה הזו פשוט מהממת. טוב, אולי לא מהממת אבל ממש מגניבה. היא אסימטרית, מכווצת בנעימות, יש לה אחלה כיסים, האורך שלה אידיאלי ללבוש ככה או מעל מכנסיים והיא נעימה מאד. אם מישהי משתינו נראית לא מי יודע מה, זו אני ולא היא.

אני לובשת
עליונית במידה L מתוך L שעולה 555₪
מכנסים במידה L מתוך L שעולים 295₪


רב המכנסים והחצאיות המחוייטים לא יעלו על שמנדובה שכמוני, אבל יש ב-COS גם כאלה מבדים גמישים יחסית שמתאימים לי בהחלט. המכנסים האלה יושבים על התפר האלגנטי שבין טרנינג למכנסיים מחוייטים לעבודה. יש להם כפתורים לא מזיקים בקרסול וכיסים וגומי במותניים. העליונית בצבע קרם היא פינוק רציני, אבל עניינה חורף ואנחנו עניינו קיץ.

פרט לבגדים, COS חזקים באביזרי אופנה. יש להם תיקים, תכשיטים ונעלים יפים במחירים סבירים ביותר (לרב). בצילום הבא אני מודדת כמה זוגות נעלים שעולים בסביבות ה-450 (כולן מעור). הנעלים שמדדתי נוחות מאד וקל לראות שיהויתיק, תיקי החביב, חיבב אותן גם (הוא קיבל יחס מאד מפנק מהמוכרות, אגב).


מדובר בחנות עם בגדים יפים מאד ולא טרנדיים (יענו, על-זמניים) שמיועדת לרזים שבחבורה אך יכולה לשמש גם את השמנים שבה (בפרט עם תרחיבו את טווח החיפוש שלכן למחלקת הגברים, שם יש בגדים רבים שיכולים לשמש גם אתכן מבלי לבאס את הנשמה על עצם התיוג). הבעיה המרכזית בה נתקלתי בשני ביקוריי בסניף היא שהבגדים שלהם מתאימים לרחוב הלונדוני ולא לזה הישראלי. הבדים עבים מדי, השרוולים ארוכים מדי והמעילים נוכחים מדי. התקשיתי ממש למצוא טישרט קצר שרוולים למדוד ובזמן שבחוץ להטה תל אביב בשלושים ומשהו מעלות, הקולבים היו עמוסים בבגדים ארוכי שרוולים, מיזעים וסריגים. עם זאת, יתכן ששונאות המזגנים יעריכו דוקא את התכונה הזו.

בעיה נוספת היא שהמוכרים לא לובשים מדים ולכן הדרך היחידה לאתר אותם היא לשאול כל מי שנושא יותר מקולב אחד אם הוא עובד במקום, וזה מביך קמעה לכל המעורבים. לו לפחות היו עונדים תגית שם, זה היה קל יותר. אני לא מצליחה להזכר אם בלונדון זה גם כך או לא. 

שורה תחתונה - אם יש לכן סבלנות לחטט בין מבחר המידות הקטנות בחיפוש אחר אוצרות, אם אם אתן שמנמנות לייט (שלא לדבר על רזות) או מחפשות אביזרי אופנה יפים ואלגנטיים, זה המקום בשבילכן (ו בשבילכם).