יום שלישי, 21 בנובמבר 2017

Winter Is Coming


אתן זוכרות איך היינו שמנות בראשית שנות האלפיים, כשבשום חנות לא היו בגדים בשבילנו חוץ מבסניפי משמין לי, שמכרו אוהלים שחורים-אדומים במחירים שלא ברא השטן, ומי שלא רצתה לשלם את המחיר נאלצה לבחור בין בגדי גברים מהסופר לתחפושת ליצן אקרילית משוק בצלאל? ובכן, הימים האלה חוזרים להידפק על דלתותינו והם לא מביאים איתם תפוחי אדמה, אז תתכוננו. 

ביקור בשבוע המידות הגדולות, שנפתח היום במתחם יד חרוצים בתל אביב, הותיר אותי מיואשת. לראייה, אין בי יותר הכוח לכנות אותו אירוע המידות ההוגנות, כפי שנהגתי בפעמים הקודמות. הרמזים המטרימים ניכרו כבר באירוע הקודם שנערך ביולי. כבר אז הצטמצם מספר המשתתפות, נוספו מוכרי שמעטס ויחס אביזרי האופנה למעצבים החל להתערער. באירוע הנוכחי, נאלצתי להתאמץ ממש כדי למצוא בגדים שרציתי במתחם הקטן העמוס במוכרי תכשיטים וקרמים לשיער ומנוקד בדוכני מעצבים בודדים, שמרביתם מציעים בגדים שלא הייתי לובשת ללוויה של עצמי.

לנשים בעלות טעם אופנתי כלשהו, אין מה לחפש באירוע פרט לדוכנים של טליה וטולה. טולה, כרגיל, מציעה לבנות מידות הביניים בגדים ששלי גרוס היתה רוצה שילבשו (נקיים, פשוטים, מגניבים, בטוחים בעצמם) וטליה מציעה, כרגיל, בגדים סולידיים בגזרות מחמיאות. שתי המעצבות מציעות הנחות מצוינות על פריטים מהעונה הנוכחית והנחות גדולות עד מאד על פריטים מעונות קודמות. אבל גם הצדיקות האלה מייצרת בגדים רק עד מידה 50, אז מה יהא על השמנות במידות 52 ומעלה? 

שאר הדוכנים מציעים אוהלים שחורים יקרים וכעורים מחד ובגדים קטנים מדי בשביל שמנות לייט כמוני (כולה מידה 48-50) מאידך. באחד הדוכנים, שלא אזכיר את שמו, מדדתי משום מה אוברול של אלמביקה שעלה כמעט 750₪ אחרי הנחה והיה קטן עליי בשתי מידות. בעודי בוהה במראה בהלם, התעקשה המוכרת שאני חייבת לקנות את הבגד כי הוא מתאים לי בול כאילו היינו באחרון הקניונים. הייתי מתווכחת איתה, אבל הייתי חייבת לפשוט אותו לפני שאפתח נמק במפשעה.

אין טעם להאריך עוד במילים. תעשיית המידות הגדולות המקומית קורסת. בלי לשים לב חזרנו עשור אחורה. אלה שפשוט רוצות בגדים ללבוש יאלצו לרכוש אותם במחירים שערורייתיים או להסתפק בזבל מיובא מסין. אלה שרוצות בגדים אופנתיים, מגניבים, אלגנטיים, יפים או מיוחדים חייבות להמשיך לתמוך במעטות שמציעות תמורה לכספנו, או שיאלצו לרכוש את כל המלתחה שלהן בחו"ל. 

צילום אילוסטרציה
לפני סיום, חשוב לי להבהיר - אין לי טענות לגאלה רחמילביץ' עצמה. גאלה עמלה כבר שנים בתעשייה כפויית טובה, שטורפת אנשים לארוחות בוקר צהרים וערב, כדי להביא לישראליות השמנות מגוון בגדים ללבוש. היא מפיקה את האירועים האלה מכיסה הפרטי ובעשר אצבעותיה יחד עם חבורה קטנה ומהודקת שפועלת למען קהילת השמנות המקומית כנגד כל הסיכויים. המאמצים שלה להפוך את האירוע הנוכחי לנעים ומפנק ניכרים, הן בחזרה למתחם יד חרוצים הזכור לטובה מהעבר והן בשקית המתנות שניתנת בכניסה למגיעות לאירוע ובמיני המעסים והכורסאות הנוחות שמפוזרים במקום. אבל גאלה ניצבת מול כוחות שוק שמרסקים מעצבים חדשים שמעזים לחלום, סכסוכים בין אישיים שהיו מביישים כל גן ילדים רציני ולקוחות שאיבדו כבר את הסבלנות ואת הכוח (כמוני, למשל).

כל שנותר לי הוא להודות לאבי על ששכנע אותי, כשהייתי צעירה בת 21 שהתלבטה בין לימודי עיצוב אופנה בשנקר להמשך העבודה בתחום התוכנה, שעדיף שיהיה לי כסף לקנות בגדים יפים מלייצר אותם ולחיות במאבק כלכלי תמידי.

בקיצור, אם לצטט את משוררנו הלאומי, צאו והכינו תפוחי אדמה כי הקיץ גווע והמצב בטטה.

2 comments:

שאלות? תגובות? רגשות חיוביים לגבי טחינה מלאה או רגילה? שתפו אותי ואת הקוראים